האנטי-אדיפוס

האנטי-אדיפוס, ספרם של ז'יל דלז ופליקס גואטרי שראה אור בשנת 1972, אינו עוד ספר הגות: הוא מסמן מפנה פרדיגמטי. הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי חוברים כאן לקעקוע חסר פשרות של הפסיכואנליזה האדיפלית מבית מדרשו של זיגמונד פרויד – ושל כל הגות השלילה המבוססת על היעדר ומחסור שקדמה לה – כדי להעמיד את התנאים לפסיכואנליזה אנאדיפלית חדשה וחיובית, שאותה הם מכנים "סכיזואנליזה".

לא מדובר בוויכוח פנימי בתוך הפסיכואנליזה. האנטי-אדיפוס הוא ספר פילוסופי לכל דבר, אתי להפליא, פוליטי במובהק. מישל פוקו הגדיר אותו "מדריך לחיים הלא פשיסטיים", ולא רק לפשיזם שבחוץ הוא התכוון, אלא בעיקר לפשיזם שבכל אחת ואחד מאיתנו, זה שמבקש לשלוט באחרים ולמשול בעצמנו – הפשיזם המקנן בכל "אני". ואומנם, ה"אני" הוא אחד המושגים הראשיים שדלז וגואטרי מבקשים לנתץ, להרוס: "להרוס את אדיפוס, את אשליית האני, את בובת העל-אני, את האשמה, את החוק, את הסירוס…". הפרויקט האנטי-אדיפלי נועד לשחרר את התשוקה הזורמת בגוף הפרטי ובגוף החברתי מהאיסורים ומהמגבלות שהוטלו עליה, לחלץ אותה מההנחה שהיא מונעת מתוך חֶסר ולהשיב לה את כוחה החיובי, היצרני.

האנטי-אדיפוס מציג כבר ממילות הפתיחה שלו עולם דינמי שוקק פעילות. זהו עולמן של "מכונות משתוקקות" – אחד המושגים המרכזיים שדלז וגואטרי טובעים בספר זה – שמייצרות ללא הרף את הממשי. ה"גוף ללא איברים" – מושג מרכזי נוסף – הוא המנוע שלהן, ו"אובייקטים חלקיים" הם חלקיהן הנעים. בעולם הזה לסובייקט אין זהות קבועה: הוא נע ונד בשולי המכונות המשתוקקות, ניזון מהתוצרים שלהן ונולד מהם כל פעם מחדש. ובעולם כזה הסכיזופרניה אינה מצב קליני אלא תהליך אנטי-אדיפלי בריא של ייצור משתוקק.

ז'יל דלז (1995-1925), מבכירי הפילוסופים של המאה ה-20, ופליקס גואטרי (1992-1930), פסיכואנליטיקאי ואינטלקטואל פוליטי רדיקלי, חיברו יחד ארבעה ספרים רבי-השפעה. "האנטי-אדיפוס" הוא חלק ראשון בפרויקט יומרני ונועז שכותרתו "קפיטליזם וסכיזופרניה", שאותו השלימו בשנת 1980 בספרם "אלף מישורים" (עתיד לראות אור ברסלינג). ברסלינג ראו אור גם ספריהם "קפקא: לקראת ספרות מינורית" ו"מהי פילוסופיה?".