הבלתי אפשרי

בספרו הבלתי אפשרי עושה ז'ורז' בטאיי (1962-1897) את מה שהוא יודע לעשות היטב – חוקר גבולות, נוגע במוות, מתפלש בתשוקה.

ספר פרוזה זה משולב במסורת של בטאיי אשר נעה בין הפרגמנטרי-אסוציאטיבי-סוריאליסטי לבין דקדקנות מוקפדת אשר יודעת לאן מובילות דרכיה הפתלתלות, גם אם רק לאחר מעשה. כתיבתו של בטאיי נעה בין הסיפור לבין התפרקותו, בין הדתי לחילוני, בין "האפשרי" ל"בלתי אפשרי" – מה שגבולו הושג ואין כל דרך למללו.

חלקו הראשון של הספר – "סיפור של חולדות" – הוא נובלה הנחשבת כיצירת מופת של בטאיי ומעמודי התווך של מחשבתו. הנובלה המסופרת דרך תודעתו של אוהב חולה, חסר-אונים ומיוסר, עוקבת אחר מערכת יחסים פרוורטית המתגלה כתולדה של היות ילד-קורבן. שלא כמו תיאורי סאדו-מזוכיזם פורנוגראפיים הבאים ל"הראות שהם יכולים" עובד בטאיי עם חומרים אלה כדי לחקור דבר-מה, כדי לעמוד על עינוגיו מהם כמו גם על ייסוריו. בטאיי מזכיר לנו כאן מהו תפקידה של ספרות בלתי מתחנחנת, אשר עושה את עבודתה המעַדנת בעומקים בלתי-אפשריים אלו.

"דיאנוס" ו"האורסטיאה" – שני חלקיו האחרים של הספר – עוסקים במאזן האימה והעונג שבין המוות, התשוקה והשירה. "דיאנוס" מתאר את רגעי מותו של אח אהוב ואת היחסים הארוטיים המדומיינים בין האח החי לבין אהובתו של המת. "האורסטיאה" כתוב בז'אנר משולב של שירה ומסה ומתמקד בתשוקה אל השירה הכרוכה בתשוקה להחמצתה. בטאיי מתמודד, גם כאן, עם בגידתה של הפילוסופיה התובעת אחידות ויציבות מחשבתית אל מול האנושיות (הארוטית, המזוהמת, המשחקית, חסרת האונים והיוצרת) רוויית הסתירות.

"החרדה, בדומה לפחד גבהים, שוֹנה מפחד הגיוני. אפשרות הנפילה מדאיגה, אבל הדאגה מוכפלת אם אפשרות זו, תחת שתרתיע, מוצאת במי שהיא מפחידה שיתוף פעולה לא רצוני: למעשה, קסמו של הסחרור אינו אלא תשוקה שנחוותה במעומעם".

אביבה ברק, מבכירות המתרגמים מצרפתית בארץ, תרגמה ספר זה בעברית גמישה והקפידה באופן מעורר התפעלות על תנועה בין "שפה ספרותית גבוהה" לבין "בוטות דיבורית" המאפיינת יצירה זו.

ספרו של ז'ורז' בטאיי "תיאוריה של הדת" ראה אור ברסלינג (2003).