מחלת ארכיב

"דבר כיום אינו מעורפל ומציק יותר אפוא מאשר המושג המאורכב במלה 'ארכיב'", מצהיר דרידה.
מהו ארכיב? על מה מורה המלה "ארכיב": על מסמך? קול? מצע? מקום?

הספר מחלת ארכיב (1995) נדרש לשאלת הארכיב בכמה מישורים בעת ובעונה אחת: פרטי וקיבוצי, אדיפלי וספקטרלי, חומרי והיסטורי. במרכז הדיון עומדת הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, האחראית לטרנספורמציה מכרעת בסוגיה זו, דרך עיסוקה בחוק הארכונטי, מצד אחד, ודרך ארכיון פרויד עצמו, מצד אחר. אך דרידה מזמן לספרו, לא בכדי, גיבורים נוספים: את אביו של זיגמונד פרויד, יעקב פרויד; את בתו, אנה פרויד; את ההיסטוריון של היהדות, יוסף חיים ירושלמי; ואת האנולד וגראדיווה, גיבורי הסיפור "גראדיווה" מאת ינסן. הדמויות ההיסטוריות והבדויות הללו מאפשרות לדרידה לערוך "ספקטרליזציה" של רעיון הארכיב ולהציב אלטרנטיבה מבנית לאדיפוס.

מחלת ארכיב היא מה שהיינו מכנים בלשון מסורתית מסה על הנפש, מצוקותיה וכמיהותיה. זוהי מעין מדיטציה דקונסטרוקטיבית על משמעות החיים, המסרבת לפענוח הרמנויטי של הנפש ומטעימה את אחרות הסוד החומק מכל אנליזה. הנפש נעשית מטפורה של ארכיב.

ז'אק דרידה (2004-1930) הוא יורשה וקוראה המובהק של ההגות המערבית לדורותיה, שפרץ את דרך המלך שלה לדרכי עקלתון. הדקונסטרוקציה הדרידיאנית עסקה בשאלות הנוגעות לרעיונות הצדק, האחריות, המתנה, האירוח, ההקרבה, המוות וייעוד הפילוסופיה. עד כה ראו אור בעברית: "נפתולי בבל" (רסלינג 2002), "בית-המרקחת של אפלטון" (הקיבוץ המאוחד 2002), ז'אק דרידה ואליזבת רודינסקו, "מה ילד יום…" (חרגול, 2003) ו"פילוסופיה בזמן טרור: שיחות עם הברמאס ודרידה" (הקיבוץ המאוחד, 2004). בין היצירות הרבות שכתב: "על הגרמטולוגיה" (1967), "כתיבה ושונות" (1967), "שיבולת: לפול צלאן" (1986), "על הרוח: היידגר והשאלה" (1987), "רוחות הרפאים של מרקס" (1993), "פוליטיקות של הידידות" (1994), "הנגיעה, ז'אן לוק ננסי" (2000).