לפקח ולהעניש

"הצורך בענישה ללא עינוי מנוסח תחילה כזעקת לב או טבע נזעם: אפילו ברע שברוצחים, דבר אחד לפחות יש לכבד בשעה שמענישים – ה'אנושיות' שלו. יבוא יום, במאה ה-19, שבו 'אדם' זה, המתגלה בפושע, ייעשה למטרת ההתערבות הפלילית, האובייקט שהיא מתיימרת לתקן ולשנות, שדה לשורה ארוכה של מדעים ופרקטיקות משונות – 'שיקומיות', 'קרימינולוגיות'".

מישל פוקו, "לפקח ולהעניש"

הכוח הוא חלק בלתי נפרד מייצור האמת, ובכל חברה ישנה "פוליטיקה של אמת" שתוצאתה קובעת מה ייחשב אמיתי ומהם ההליכים הלגיטימיים להגיע לאמת זו. השקפה זו מובעת בראש ובראשונה באחד הספרים המשפיעים ביותר של מישל פוקו – לפקח ולהעניש (1975). בספר זה פוקו מנתח את מקורותיו של בית הכלא המודרני בראשית המאה ה-19. התפתחות זו, הוא טוען בתוקף, לא נבעה כלל מרציונליות או מאנושיות רבה יותר, אלא מהצורך של חברה מתועשת בטכניקות יעילות יותר של שליטה חברתית הכוללות לוחות זמנים לפעילות ומערכות פיקוח. לטענת פוקו, ביטוי מובהק לכך אנו מוצאים בתוכנית ה"פנאופטיקון" הרואה-כול שהגה ג'רמי בנתהם לבתי כלא (המגדל המרכזי שממנו ניתן לצפות בכל האסירים), תוכנית שבה כל הכפופים לה מפנימים את המערכת והופכים לגופים כנועים.

בית הכלא המנרמל – באמצעות סיווג, רישות, פיקוח, בחינה, הערכה, דירוג ותגמול של העבריין –אינו אלא עוד ביטוי של שיטת משמוע שהופיע בראשית המאה ה-19 והייתה לתופעה חברתית כללית. מדובר באובייקטיביזציה של הפרט על ידי החברה ומוסדותיה השונים – בית הספר, בית החולים, המפעל, הקהילה, המשטרה וכיוצא באלה – המאפשרת בקרה של ריבובים אנושיים, נורמטיביים וחריגים כאחת, והפעלתם כרצון הממסד בלי להיזקק לאמצעי פיקוח וכפייה קשוחים ובולטים; זו שיטת משמוע יעילה וחסכונית הנעשית חיונית ככל שהחברה הולכת ומתרבה, הולכת ומתרבבת.

ספרים אחרים של מישל פוקו שראו אור ברסלינג: "הטרוטופיה"; "מהו מחבר?"; "הארכיאולוגיה של הידע", "תולדות המיניות" (כרך 2); "הולדת הקליניקה"; "המילים והדברים".