גזע, היסטוריה, תרבות

הספר גזע, היסטוריה, תרבות מאגד שתי מסות קלאסיות מבריקות – "גזע והיסטוריה" (1952) ו"גזע ותרבות" (1971) – של גדול האנתרופולוגים במאה ה-20, קלוד לוי-שטראוס, אשר הופנו לקהל הרחב בעקבות הזמנה של ארגון אונסקו להשתתפות בפרויקט מחקרי וחינוכי רחב היקף ששם לו למטרה לגנות את תופעת הגזענות ולעוקרה מן השורש.

המסה גזע והיסטוריה עוסקת בבעיית הקשר בין המרחב שבו נולד מקצוע האתנולוגיה (המערב) לבין מושא מחקרו – החברות הקרויות "מסורתיות", "פרימיטיביות", "פראיות" או "אקזוטיות". במסה זו לוי-שטראוס אמנם אינו דוחה את המושג גזע במשמעותו הטבעית כשיטה לחלוקת האנושות לגזעים, אולם הוא יוצא כנגד נטיית האתנולוגים לבלבל בין מושגים ביולוגיים למושגים מתחום הסוציולוגיה והפסיכולוגיה. מלבד זאת, לוי-שטראוס מאשים את האתנולוגים בהפנמה של נקודת מבט אתנוצנטרית הממקמת את תרבויות העולם על ציר היררכי ומציבה את המערב בראש הסולם. הוא מבקר בחריפות את התפיסה הזו של המערב המגדירה את האחר כברברי, כפראי או כאקזוטי, ומגנה במיוחד את הגרסה העכשווית של האתנוצנטריזם, הגישה הטכנוצנטרית המגדירה וממיינת חברות לפי דרגת הקדמה הטכנולוגית שלהן, כלומר לפי עקרון ההשתפרות הגוברת והולכת, עיקרון הדוחף את החברה להוסיף ולהתקדם לקראת שלב נאור יותר ומשוכלל יותר מבחינה טכנולוגית.

במסה גזע ותרבות פותח לוי-שטראוס בביקורת תפיסת הגזע לסוגיה, אולם במקום לדחות את הגישה הגזענית ולהורידה מעל סדר היום, הוא מראה כיצד ממשיכות תפיסות גזעניות לשלוט בקרב רוב החברות האנושיות וכיצד הן תורמות להגדרת מושג השונות התרבותית של החברות ולחיזוק הליכוד הפנימי שלהן על רקע חיזוק העוינות כלפי ה"אחר". במסה שנויה במחלוקת זו הוא קובע שההתנהגות הגזענית היא אחת ממגוון הפונקציות המכוננות של התרבות. הגזענות אינה תופעה שולית וזמנית שניתן להיפטר ממנה באמצעות חינוך לרציונליזם ולהומניזם, אלא רכיב מרכזי וקבוע בכל תרבות אנושית, שכן לאורך ההיסטוריה הובילו האהבה והנאמנות של היחיד כלפי תרבותו להיווצרות סוג מסוים של ריחוק אשר יכול להפוך במהרה לעוינות כלפי ה"אחר". במובן זה, החלום ההומניסטי-ליברלי של תנועת ההשכלה בדבר יצירת עולם רציונלי, סובלני וצודק יותר, עולם של שיתוף פעולה גלובלי בין תרבויות, אינו בר-מימוש.

ד"ר עוזי אלידע, מאוניברסיטת חיפה, הוסיף הקדמה על ההקשר ההיסטורי והמדעי של כתיבת שתי המסות.