שמש שחורה

"אני מנסה לדבר עמכם על תהום של עצב, כאב שאינו ניתן להעברה, הבולע אותנו מדי פעם, לעתים תכופות לאורך זמן, עד אובדן הטעם בכל דיבור שהוא, בכל מעשה שהוא, אובדן טעם החיים עצמו […] בעת הדיכאון, אם קיומי עתיד להתערער, הרי שחוסר המובן שלו אינו טרגי: הוא נראה לי מובן מאליו, זועק לעין ומחויב המציאות. מאין באה שמש שחורה זו? מאיזו גלקסיה מטורפת ממסמרות אותי קרניה המעיקות והבלתי נראות לקרקע, למיטה, לאֵלֶם, לוויתור?".
מתוך "שמש שחורה"

שמש שחורה (1987), אשר הנו ללא ספק אחד הספרים המרתקים והמשפיעים ביותר של קריסטבה, שייך לכתיבה המאוחרת והבשלה שלה, אשר בה מודגשת חשיבות כניסתו המוצלחת של הסובייקט אל תוך הסדר הסימבולי. אהבה, לדוגמה, אינה אפשרית מבלי יכולת האידיאליזציה וההזדהות. בניגוד לאהבה, המלנכוליה היא בגדר מכשול קשה בדרך ליצירתן של יכולות סימבוליות ודמיוניות. באופן טיפוסי, אנשים הסובלים ממלנכוליה אינם מסוגלים לאהוב, מאחר שאינם מסוגלים לבנות את האידיאליזציות הנחוצות. מלנכולים ודפרסיבים חיים במעין אבל נצחי על האם… וכפי שקריסטבה אומרת: "דיבורם של המדוכאים הוא לדידם מעין עור זר; אנשים מלנכוליים הם נוכרים בתוך שפת אמם".

בשמש שחורה בודקת קריסטבה – תוך כדי קריאה בדוסטויבסקי, דוראס, הולביין ואחרים – את המושג מלנכוליה, וטוענת שהעצב הדיכאוני הוא למעשה הביטוי הארכאי ביותר לפצע נרקיסיסטי שלא ניתן לכנותו בשם ושאי-אפשר לסמלו. בשל הכחשתו את הקשר האוניברסלי שמהווה השפה, מכחיש המדוכא את המובן, שהוא, עבור הישות המדברת, מובן החיים. למרות היותו אתיאיסט קיצוני, הדיכאוני נותר מיסטיקן: בשל היותו מרותק אל האָפקט, מהווים עבורו הכאב והדמעות את הארץ הסודית של יופי, בלתי נגיש כמו גם שלם.

ז'וליה קריסטבה, מגדולי ההוגים בצרפת בת זמננו, פרסמה מכלול מרשים של כתבים בתחומים שונים, החל בסמיוטיקה, ביקורת הספרות, פסיכואנליזה, פילוסופיה, פוליטיקה ותיאולוגיה וכלה ברומנים סמי-אוטוביוגרפיים. כיום קריסטבה היא פרופסור לבלשנות באוניברסיטת פריז 7 ופסיכואנליטיקאית. ראו אור בעברית ספריה הבאים: "בראשית הייתה אהבה – פסיכואנליזה ואמונה" (רסלינג 2004), "כוחות האימה – מסה על הבזות" (רסלינג 2005), "סיפורי אהבה" (הקיבוץ המאוחד 2006).