תיאולוגיה פוליטית

מאז שחיבר קרל שמיט בשנת 1922 את הספר תיאולוגיה פוליטית והחדיר בכך את המושג הכלול בכותרת לתוך הדיון הציבורי על המשפט, החוקה והפוליטיקה בעידן המודרני, זכה טקסט זה להיסטוריית התקבלות מורכבת, אשר משקפת את המשברים הפוליטיים הגדולים של המאה ה-20. שמיט פותח את מסעו, נגד מה שהוא מכנה החשיבה המשפטית המודרנית, במשפט שנודע לתהילה ולשמצה: "ריבוני הוא מי שמכריע על מצב החירום".

הריבון של שמיט אינו רק גורם המכיר באיום, באויב, ולכן גם במצב החירום ככזה, אלא גם מי שבכוחו להעמיד את האמצעים הדרושים להתגברות על מצב החירום. שמיט מחזיר למצב החירום את מעמדו כתופעה חוקית-פוליטית, אולם ניכר בבירור שהוא מתייחס למצב חירום אבסולוטי, דווקא בשל נטייתה של החשיבה המשפטית המודרנית לבטל לגמרי את החריג, שכן חוקת ויימאר הייתה מחויבת לתפיסה של חוקיות החלה ללא חריגים, תפיסה המוליכה לנטרול גורם ההכרעה, שרק הוא יכול להעלות את החוק לדרגת חוק תקף.

קרל שמיט (1985-1888) היה מחשובי המשפטנים הקונסטיטוציוניים ברפובליקת ויימאר. בעקבות הצטרפותו לשורות המפלגה הנאצית (בשנת 1933) היה למשפטן הראשי של הרייך השלישי. בדומה למרטין היידגר הוא הפך להיות אחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת של ההגות המודרנית. יחד עם זאת, השפעתו העצומה על המחשבה הפוליטית והמשפטית ניכרת עד היום, בעיקר באשר ליחס בין הפוליטי לבין הממד התיאולוגי הגלוי או הסמוי באותה מחשבה מחוּלנת.

לספר מצורף מבוא מאת ד"ר כריסטוף שמידט, מרצה בחוג לספרות גרמנית באוניברסיטה העברית ועמית במכון ון ליר, ירושלים.