הפרדוקס הפסיכואנליטי

מאז שחר לידתה ניסתה הפסיכואנליזה להסביר כיצד מתרחש התהליך הפסיכואנליטי. מה הופך אותו לבעל משמעות וכיצד תקשורת של שני אנשים בחדר הטיפול מניעה התפתחות נפשית? השאלות הללו משיקות לשאלות כבדות משקל בתחום הפילוסופי: כיצד ניתן להכיר תהליכים נפשיים שלנו ושל זולתנו? האם "תהליכים נפשיים" הם "דבר-מה" בעולם? האם קיימת "נפש"? בעשורים האחרונים נשענה הפסיכואנליזה על הנחות פילוסופיות שונות כדי לענות על שאלות אלה. כך למשל הוצעו פתרונות הקשורים בחשיבה הדיאלקטית של הגל. ספרה החשוב והמעמיק של רוני כרמלי מראה שרעיונות הגליאניים אינם עולים בקנה אחד עם הנחות היסוד של הפסיכואנליזה המבקשת לחקור את הנפש של היחיד, על הקונפליקטים שבה. המחברת מבקשת להחליף את רעיון הדיאלקטיקה במושג הפרדוקס, שהנו מרכזי להתרחשות הפסיכואנליטית.

בבסיס החשיבה של דונלד ויניקוט וז'אק לאקאן עומדות הנחות פילוסופיות משותפות בדבר הפרדוקסליות המובנית בפסיכואנליזה. הפרדוקסליות הזאת קשורה במפגש של היחיד עם העולם. היא מוכרת אצל ויניקוט בהבנתו את המפגש של התינוק עם סביבתו וביצירת המרחב הפוטנציאלי, ובמושגים לאקאניאניים כגון הסובייקט החצוי, שלב המראה והשיח של הזולת. על בסיס רעיונות אלה, בשילוב פילוסופיית השפה של ויטגנשטיין, מפתחת המחברת מודל פילוסופי-לשוני המתאר את ההתרחשות בחדר הטיפולים כמשחק שפה פסיכואנליטי. מודל זה הוא חדשני, אבל המחברת מתחקה אחר שורשיו בחשיבה של פרויד.

ד"ר רוני כרמלי היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו; חוקרת, בין השאר, את הממשק בין פסיכואנליזה ופילוסופיה. כרמלי מרצה בכנסים רבים בישראל ובעולם; פרסמה מאמרים בכתבי-עת בינלאומיים בולטים, ובכללם ה-IJP.