אורבניזם

החוויה האורבנית היא ללא ספק החוויה האנושית המגדירה של המאה ה-20; היא הפכה זה מכבר למעין טבע ראשון אצל האדם המערבי בן זמננו. באסופת המאמרים הנוכחית מוצעת תמונה מייצגת של הסוציולוגיה האורבנית בראשית המאה ה-20 ולאחריה. הקריאה בטקסטים הקלאסיים הללו – שהפכו במרוצת השנים למחקרי יסוד של המחשבה על העיר המודרנית – מאפשרת חשיפה של דרכי ההתבוננות והחקירה של המרחב האורבני והאישיות הייחודית המתגבשת במסגרתו.

במאמרו החלוצי "העיר הגדולה וחיי הנפש" (1903) תוהה גיאורג זימל כיצד מתאימה ומסגלת את עצמה אישיותו של היחיד לכוחות החיצוניים הפועלים עליה בעיר הגדולה. זימל מדגיש שמאבקו של האדם לקיום פיזי נהפך למאבק של הישרדות פסיכולוגית; הסביבה העירונית התובענית לעולם אינה מניחה לאדם היושב בה – היא דוחקת בו, מגבירה את גירויו העצבי ותוקפת את חושיו ברצף בלתי פוסק של הבחנות חטופות והתרשמויות אקראיות.

אצל רוברט פָּארק – מהחוקרים המרכזיים של אסכולת שיקגו – במאמרו "העיר: הצעות לחקירת ההתנהגות האנושית בסביבה האורבנית" (1925), יש ניסיון להבין את העיקרון ההתנהגותי של האדם האורבני כפי שהציע זימל, דרך הבנת אופיו ודרכי פעולתו של המנגנון העירוני. פָּארק הניח את קיומה של דינמיקה פנימית ושל חוקיות שיטתית הפועלת במסגרת העירונית, היוצרת קבוצות אוכלוסייה טיפוסיות ומוסדות חברתיים, והכוללת הקשרים תרבותיים ומנטליים.

בחיבור החותם את הספר "אורבניות כאורח חיים" (1938) העמיד לואיס וירת – אף הוא דמות מרכזית של אסכולת שיקגו – תיאור שיטתי של כמה מהמאפיינים המרכזיים של העיר הגדולה. וירת מאפיין את העיר באמצעות שלושה היבטים מרכזיים: גודל האוכלוסייה, דחיסות והטרוגניות חברתית. אצל וירת מתקיימת הרחבה מושגית ותפיסה כוללת של מה שהוא מכנה "אורבניות" – הכוונה להיבטים חברתיים ותרבותיים-עירוניים, כגון הפרדה מרחבית, מגעים חברתיים משניים והטרוגניות חברתית, המשתקפים בעמדות, במבנים אישיותיים ובדרך חיים.

לספר מצורפת הקדמה מאת ד"ר עודד מנדה-לוי.