אורליה שטיינר

"אני כותבת אליך כל הזמן, תמיד כך, אתה רואה. שום דבר פרט לכך. כלום. אני עומדת לכתוב לך אולי אלף מכתבים, לתת לך מכתבים, מכתבים על אודות החיים שלי עכשיו. ואתה היית עושה בהם בדיוק את מה שהייתי רוצה שתעשה בהם, כלומר מה שאתה רוצה. לכך אני מייחלת. שאתה תהיה הנמען. היכן אתה? כיצד אגיע עד אליך?"
[מתוך "אורליה שטיינר"]

שלושה טקסטים קצרים, אשר שם כל אחד מהם הוא "אורליה שטיינר", מרכיבים את הספר המיוחד הזה מאת מרגריט דיראס. שלושתם מתרחשים, כפי הנראה, בשלושה מקומות שונים (ונקובר, מלבורן, פריז), והדוברת בהם איננה בברור אותה אישה אך גם איננה בברור שלוש נשים שונות. מה סגנונם של הטקסטים הללו? האם זו פרוזה, שירה או תסכית המלווה סרט? גם בסגנונם נעים שלושת ה"אורליה שטיינר" בחופש מטריד או מעורר.

נדמה שהאחד נכתב כמכתב לאהוב נעדר, השני כמכתב מבת לאביה אשר מת במחנה ריכוז, והשלישי הוא טקסט-חלום המתאר ילדה שהוריה נלקחו למחנות, כאשר השכנה שומרת עליה תחת הפצצות המטוסים. האם שלושתם נכתבו בידי כמה נערות, כבנות שמונה-עשרה, שנחשפו לסיפורים, לכאב ולאובדן ומתיכות אותם למילים?

את אורליה שטיינר אין לקרוא כדי להבין מה מסופר; אולי ניתן לקרוא בו כמו בכמה שקפים המונחים זה על זה – כמארג של הזדהות, אימה, תשוקה ובחינת גבולות.

מרגריט דיראס (1914-1996) היא אחת הסופרות הצרפתיות המרתקות והחדשניות של המאה ה-20; בין הנודעים שבספריה "המאהב", ו"הירושימה אהובתי". היא פרסמה את שלושת ה"אורליה שטיינר" בשנת 1979. בספר זה מוגש לקוראי העברית תרגומה הקשוב והפיוטי של מאיה מיכאלי לשלושת הטקסטים מעוררי ההשראה של דיראס. לספר מצורפת אחרית דבר מאת המתרגמת ובה מוצג רקע מעמיק ליצירה, לצד דיון בסוגיית כתיבתה של דיראס ביחס לסבלם של היהודים במלחמת העולם השנייה ובשאלות הייצוג והאתיקה שעולות כתוצאה מכך.