איך רוקנתי את בית הוריי

בספרה איך רוקנתי את בית הוריי מתארת לידיה פלם התמודדות עם החפצים שנותרו לאחר מות הוריה, ומתוך כך שוזרת צמה של אבל הכרוכה ביחסיה המורכבים עם הוריה ובייחוד עם אמה, בקושי הבלתי נסבל של המוות, לצד ההקלה המשונה שהוא מביא. במקביל לפעולת הריקון הפיזית המתוארת בספר הולך ומתמלא במהלך הקריאה חלל רגשי – באוצר מילולי של רגשות ותחושות סותרים, בתנועת ספירלה של זריקה, צבירה וחלוקה, בדיון בירושה, בבדידות ובשמחה. הספר, המסרב להיענות ל"גבולות הטעם הטוב", יוצר שחרור מחשבתי ורגשי ביחס לנושא הטעון – מות הורים.

בד בבד נפרש בספר נתיב אחר, מתוך גילוי שרידי זיכרונות שתוקים של הוריה היהודים ממחנות הריכוז שמהם ניצלו. זיכרונות ואובדנים אלו חקקו בתוכה ירושה בלתי מדובבת, עלומה. היא מטפלת במוקדי הריק הללו ומשלימה, במידה רבה, את מה שלא יכלו הוריה לעשות – מציאת מנוחה למשפחתם שנספתה ולנעוריהם שנכחדו באכזריות, כמו גם לחרדות שנכרכו בנפשה שלה.

זהו ספר מרגש עד מאוד וחכם, אשר נע בתוך סערת נפש, בדיווח כמעט לאקוני, ויוצר מעין בית מילולי לזה הנעזב והמרוקן, לעזובה, לריקון, לחלל זמני של אבל המהדהד בחופשיות את הקולות.

"סטופ! די! לזרוק. לזרוק, בעיקר בלי להסתכל, מספיק עם רגשות בגרוש! לתחוב באושר לשקי אשפה גדולים, באצבעות שחורות מאבק ובגרון מגורה, ערמות על ערמות של ניירות ישנים. לזרוק את הקופסאות שאין להן שימוש מוגדר, את הספרים המתפוררים, את מכשירי החשמל הישנים, את החפצים המשומשים, הנבולים, המיובשים, הרקובים, שאין בהם שום עניין לחלוטין, את כל הערמה הזאת של כל מיני חפצים חסרי שימוש! להוציא את העבר שלנו לחופשה! כל אותם דברים מוכרים שאהבנו, יום אחד אינם אלא גרוטאות שמעמיסות עלינו. צריך להיפרד מהם, בשמחה. לחגוג את ניצחון החיים על המוות".
[מתוך הספר "איך רוקנתי את בית הוריי"]

ספריה של לידיה פלם מתורגמים מצרפתית לשפות רבות, ועתה לראשונה לעברית.