בקט ולוין

הוראות הבמה במחזה המודרני נועדו להעביר לצופים את מה שאי-אפשר להעביר באמצעות הטקסט של המחזה. המחזה הכתוב אינו בגדר יצירה סופית. רק על הבמה, בעזרת מערכת הנחיות, הוא מקבל חיים והופך מטקסט להתרחשות בימתית. דרך העיסוק, בין השאר, באינטרטקסטואליות, חפצים/החפצה, שפת גוף והוראות במה דנה ברכה צמח בשני מחזאים רבי-עוצמה והשפעה אשר עיצבו את פני את התיאטרון המודרני: סמואל בקט וחנוך לוין.

בקט נחשב לאחד מראשוני מחזאי האבסורד. הוא חי וספג על בשרו את זוועות שתי מלחמות העולם. נוודים ופליטים חסרי בית, בני אדם ללא עתיד, אנשים שנותרו ללא משפחה וחברים שעולמם קרס סביבם, תחושת סוף הדרך, חוסר קומוניקציה בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים – כל אלה היו האקלים החברתי-תרבותי שבו חי, פעל ויצר. עבור בקט החיים הם ריקנות אחת גדולה. במחזותיו "לא קורה דבר". אלוהים מת, העולם מסוכסך, נבוך, חסר ערכים. כולנו מחכים לגודו, אבל הוא לא יופיע בעתיד כפי שלא הופיע בעבר. לפי בקט עצם ההתמדה להמתין לאלוהים, אף על פי שהוא לא הופיע, הם החיים.

בדרמה של לוין אנו עדים למרכזיותו של הגוף. הגוף האנושי הוא דימוי לתרבות הצריכה; הוא משמש כלי נשק במערכות כוח היררכיות, אובייקט בסחר החליפין החברתי. הגוף נשאב אל תוך כלכלת הייצוגים התרבותית שמסתירה את הממד החומרי הפיזי של קיומו, מסווה את תוצריו ומדכאת אותו. הגוף כבשר ודם, כבעל מעטפת עורית רגישה ומגיבה, כמכלול של פתחים ונקבים, כמקור ל"לכלוך" – זיעה, זרע, צואה, שתן ורוק – נידון להיעלם במסגרות התרבותיות-חברתיות. לוין רואה בהיעלמותו של הגוף האנושי לא רק אמצעי לניצולו ולגיוסו לתכליות חיצוניות, כי אם גם את הביטוי המובהק לניסיון התרבותי האולטימטיבי והמרוכז להעלים את המוות.

ד"ר ברכה צמח התמחתה בתיאטרון, ספרות, מוסיקולוגיה, שפות ומחול לסוגיו בארץ ובחו"ל. בשנת 2006 קיבלה פרס מפעל חיים על תרומתה לחינוך לתיאטרון מחול לילדים ונוער. משמשת כיועצת אמנותית; מכהנת כחברה במספר עמותות תיאטרון ומחול. חברת הנהלת ביה"ס גבוה לאמנויות בית צבי.