דמיון אזרחי

הדמיון הוא יסוד בלתי נפרד מהחיים הפוליטיים. עם זאת, רוב הזמן עקבותיו נמחקים ומה שנוצר בזכותו הופך לחלק מטבע הדברים, ואלה נדמים כמציאות בלתי נמנעת שהאפשרות לחולל בה שינוי עולה על כל דמיון. ספרה של אריאלה אזולאי מזמין אותנו להשתתף במאמץ לשחזר כמה מקווי הדמיון הפוליטי המודרני ולהמירו בדמיון אזרחי, הוא מזמין אותנו להשתמש בדמיון אזרחי כדי לחשוב מחדש את גבולות האפשרי.

אריאלה אזולאי, מחברת "האמנה האזרחית של הצילום" – אשר מיד עם תרגומו לאנגלית הוכר בתור אחד הספרים החשובים והמשפיעים בתחום – ממשיכה בספר זה לפתח שפה חדשה ולחשוב את החיים האזרחים לא רק בצלו של השלטון ותשוקתו לשמר את עצמו; אזולאי מבקשת אופק אזרחי של תושבים שחולקים את אותו עולם, שותפים בעל כורחם במציאות משותפת שאותה הם מוזמנים לדמיין ולעצב מחדש.

אזולאי נעזרת בצילום כדי לשחזר עולם שבו נקודות מבט מתחרות נאבקות זו בזו, כאשר אף אחת מהן, גם לא זו שהתמסדה כריבונית, אינה נהנית מיתרון מוכרע מראש. היא מציעה תשובה חדשה לשאלה מהו צילום. היא מבחינה בין צילום – כפרקטיקה, אירוע וסוג של יחס מורכב בין צלם, מצולם ומצלמה – לבין תצלום כמוצר ומצע ליחס הנבנה מחדש בין כל אלה לבין הצופה. אזולאי מציעה לראות באופיו ובתכונותיו הייחודיים של הצילום נקודת מוצא חיונית למחשבה מחודשת על דמיון אזרחי, על שותפות בין תושבים ועל חיים-יחד עם רבים, בין רבים. הצילום נתפס כאן במפורש כעניין אזרחי ופוליטי, אך התפיסה הפוליטית הזאת של הצילום אינה מתנכרת לאיכויותיו האסתטיות ואינה מבטלת אותן. אזולאי מציעה להיפטר מהנטייה המופרכת לראות באסתטי ובפוליטי שני קטבים של ניגוד המוציאים זה את זה. תחת זאת היא מציעה פרספקטיבה חדשה למחשבה על היחס בין הפוליטי לאסתטי כשני ממדים של הקיום יחד. בעשותה כן היא פותחת אופק חדש למחשבה על הממד החזותי של החיים הפוליטיים ועל הפוליטיות של החזותי.

ד"ר אריאלה אזולאי מלמדת תרבות חזותית ופילוסופיה בת זמננו בתוכנית לתרבות ולפרשנות באוניברסיטת בר אילן; אוצרת ובמאית סרטי תעודה. ספריה האחרונים: "אלימות מכוננת 1950-1947" (רסלינג, 2009), "מעשה מדינה 2007-1967" (אתגר, 2008), "האמנה האזרחית של הצילום" (רסלינג, 2007), "היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין" (אוניברסיטת בר אילן, 2006) ו"משטר זה שאינו אחד – כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר" (עם עדי אופיר; רסלינג, 2008).