דרגת האפס של הכתיבה

בעיני רבים, רולאן בארת (1915-1980) הוא מייצגו הבולט של הסטרוקטורליזם הצרפתי, אך בה בעת גם מבשרה המוקדם של האכזבה מגישה זו ומחלומותיה המדעיים. בעיני אחרים, בארת מצטייר כאיש של חלקים, כמאוהב בספרות, כממציא פיקציות ביקורתיות, כסופר שהיטיב לתאר בחושניות רבה את האריג הטקסטואלי, שהגדיר מחדש את אפיוני המסה כסוגה ספרותית.
דרגת האפס של הכתיבה (1953) הוא ספרו הראשון של בארת. חלקים ממנו התפרסמו מספר שנים לפני כן בכתבי עת ובעיתונות. התזה של בארת מצביעה על קיומו של "משבר" המפריד בין הכתיבה הקלאסית לבין זו שהתפתחה לאחר 1848 – כתיבה בורגנית בעלת מודעות "טרגית". על מנת לבסס את טענתו הוא מגדיר מחדש את היחסים שבין השפה והסגנון; יחסים אלו היוו ציר רעיוני בספרו של סארטר "הספרות מה היא?" (1947), אשר בו מדבר סארטר בזכות מחויבותו המוסרית של הסופר לחברה ובצורך לרתום את הסגנון לתכנים. בארת תוקף עמדות אלו – מבלי להזכירן במפורש – על ידי יצירת מושג חדש: "הכתיבה" ((?criture.
הכתיבה ממוקמת בין השפה לסגנון באופן המצריך ארגון מחדש של הגורמים המעורבים במעשה הספרותי; היא משקפת את "בחירתו" המודעת של הסופר ביחס להבנתו את מהות הספרות וביחס למחויבותו החברתית. אולם הניתוח שמציג בארת בדרגת האפס של הכתיבה טומן בחובו את הרמז לבלתי אפשריות של המפעל המוצע על ידי בארת עצמו, כלומר השאיפה לייצר סגנון ספרותי ניטרלי – "דרגת האפס" אינה יכולה להתקיים כמצב ממשי של כתיבה, אלא כאוטופיה הבלתי מושגת שלה.