האמנה האזרחית של הצילום

בתנופה מחשבתית אחת, הדוקה, מקורית ומרחיקת לכת מציעה אריאלה אזולאי מתווה לתיאוריה פוליטית ותורה חדשה של צילום. התיאוריה הפוליטית מבוססת על תפיסה חדשה של אזרחות כמסגרת של שותפות וסולידריות בין נשלטים, שאינה מכוננת ריבונות ואינה מוגבלת על ידה. תורת הצילום מבוססת על ניתוח הצילום כצירוף בין שני מפגשים משלימים: האחד מתקיים בין המצלמה, הצלם והדמות המצולמת, האחר מתקיים בין התצלום לצופה. בצירופם יחד הם הופכים את הצילום לאירוע רב-ממדי.

אריאלה אזולאי מתבוננת בסדרת תצלומים הלקוחה מהקשרים שונים של יחסי כוח ודיכוי: הכיבוש הישראלי, עבדוּת, הדרת נשים מן הגוף האזרחי, ואונס או ניצול מיני. אבל הצילום הוא הרבה יותר מטכניקה ודימוי, הוא מאפשר ואף מחייב תפיסה חדשה של אזרחות. מושג האזרחות מצידו מוביל את אזולאי לבדות בדיה קונסטרוקטיבית על ראשית הצילום – מעין גרסה חדשה של סיפור האמנה החברתית – ולנתח על בסיסה את החובה המוסרית המקופלת בהיגד הצילומי.

הדיון תיאורטי מלווה בקריאה קרובה בתצלומים ובשחזור קפדני של מצבים קונקרטיים שונים שבהם מעורבים תצלומים, ולצידן גם זירה אחת שממנה הם נעדרים בעקביות: זירת האונס. הפרקים הפותחים של הספר חוזרים לרגע מכריע בעיצוב האזרחות המודרנית – המהפכה הצרפתית, ולרגע מכריע בהופעת הצילום – ההכרה בחוסר האפשרות להשיג מונופול על השימוש בו. הפרקים המאוחרים של הספר מוקדשים ל"שטחים" בתקופת האינתיפאדה השנייה, קוראים מחדש דימויים מוכרים ממושבת העונשין הפלסטינית ומבקשים להפוך את הצילום לכוח מחולל שינוי במבנה האזרחות הישראלי.

זהו ספר שנכתב מנקודת מבט ישראלית ונשית, בהשראת דו"חות של ארגונים לזכויות האדם ואינספור דימויים מצולמים, מכאן ומשם, מן הימים הרעים האלה ומן הימים הרחוקים של ראשית הצילום. הפרספקטיבה העיונית הרחבה של אזולאי שואבת את השראתה מאולאמפ דה גוּז', חנה ארנדט, וולטר בנימין, מישל פוקו וקרול פייטמאן. זו פרספקטיבה שמאפשרת להציב ולראות על מישור אחד את המצלמה עצמה, את האסון הפלסטיני, את הגוף הנשי המופקר, ואת העמדה המוסרית אשר לה נתבעים צופים בעולם הגלובלי. כשאזולאי מתבוננת בכל אלה היא חושפת את הקשר העקרוני ביניהם כביטוי לתנאי הקיום האנושי בעת הזו.

ד"ר אריאלה אזולאי היא מרצה לתרבות חזותית ולפילוסופיה בת זמננו בתוכנית לתרבות ולפרשנות באוניברסיטת בר-אילן, אוצרת ובמאית דוקומנטרית. ספריה בעברית: "היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין" (הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2006). "ימים רעים" (עם עדי אופיר, רסלינג 2003), "אימון לאמנות" (מכון פורטר לפואטיקה וסמיוטיקה והקיבוץ המאוחד 2000), ו"איך זה נראה לך?" (בבל 2000). ספרה באנגלית "חלון הראווה של המוות" (בהוצאת MIT 2001) זכה בפרס ספר השנה בכתיבה על צילום מטעם המכון הבינלאומי לצילום (ICP) בניו-יורק. בין סרטיה "גם בתוך עמכם אני חי: שיחות עם עזמי בישארה" (2005), "שרשרת המזון" (2003), "מלאך ההיסטוריה", 2001, ו"סימן משמים" (1999).