הארכיאולוגיה של הידע

"עדכונו של הארכיב, שלעולם אינו מושלם ולעולם אינו מובטח במלואו, יוצר את האופק הכללי שאליו שייכים תיאור תצורות השיח, ניתוח סוגי הפוזיטיביות, איתור שדה ההיגד. זכות המילים מתירה אפוא להכתיר את כל אותם המחקרים בתואר ארכיאולוגיה. ביטוי זה אינו מדרבן לחיפוש אחר שום התחלה; אין הוא מצרף את הניתוח לשום חפירה או סקר ארכיאולוגי. הוא מצביע על התמה הכללית של תיאור החוקר את הנאמר –מכבר ברובד של קיומו: של הפונקציה ההיגדית הפועלת בו, של תצורת השיח שהוא שייך לה, של מערכת הארכיב הכללית שהוא כפוף לה. הארכיאולוגיה מתארת את השיחים כפרקטיקות מפורטות בזירת הארכיב".

מתוך: "הארכיאולוגיה של הידע".

הארכיאולוגיה של הידע (1969) של מישל פוקו (1984-1926), אשר נחשב לאחד הספרים המבריקים ביותר שנכתבו בהגות של המאה ה-20, עומד בתווך שבין שתי תקופות המחשבה העיקריות שלו: בין הראשונה, שכוללת את "תולדות השיגעון בעידן התבונה", "הולדת הקליניקה" ו"המילים והדברים", לבין השנייה שכוללת את "לפקח ולהעניש: הולדת בתי הסוהר" ושלושת כרכי "ההיסטוריה של המיניות".

בספר זה מבקש פוקו להזים את הטענה שהושמעה רבות ביחס לעבודתו המוקדמת, ולפיה במקביל ללוי-שטראוס ולאקאן גם הוא נמנה על האסכולה הסטרוקטורליסטית המבקשת לחשוף, באמצעות האנליזה הלשונית, את מבני העומק של התודעה האנושית. ב"הארכיאולוגיה של הידע" מעמיד פוקו את המתודה שתבדיל אותו סופית מהסטרוקטורליזם, גם דרך ביקורת ספריו המוקדמים וגם דרך הנהרת המונח "ארכיאולוגיה". פוקו מעצב כלי ניתוח היסטוריים חדשים, הבנויים על אנליזה ארכיאולוגית של הידע השיחי, אשר עוסקים בעיקר באופני ההיווצרות של ארכיב הידע עצמו; פוקו חותר כאן לקראת פילוסופיה של ההיסטוריה המוצבת בשבר שבין האפיסטמולוגיה לבין האונטולוגיה, ושבאמצעותה ניתן יהיה לחדור ולהעמיק את החידה הניטשיאנית על אודות ההווה הנוכח בין כוח לידע.

לספר מצורפת אחרית דבר מאת ד"ר חיים דעואל לוסקי, אשר מתמודדת עם אופק מחשבתו הגנאולוגית והארכיאולוגית של פוקו.