הדרמה של האחר המיתי

בספרו הדרמה של האחר המיתי מציע ישראל המאירי קריאה בחמישה מחזות עבריים לאור הגות "האחר" אצל עמנואל לוינס.

הספר מציג בפני הקורא את "האחר המיתי" – טיפוס ייחודי של דמות דרמטית – אשר בהגדרתו מסתמך המחבר על מושג "האחר" אצל לוינס והוגים אחרים, כמו גם על גישות שונות ביחס למיתוס. על פי תפיסתו של לוינס המפגש עם "האחר" וגילוי פניו מתואר כמומנט דרמטי ותובעני בעל השלכות מוסריות ומטאפיזיות מפליגות. המחבר קושר בין מומנט זה ובין היבט ידוע פחות בהגותו של לוינס – התייחסותו לסוגיות פואטיות. בהקשר זה נידונה בספר תפיסתו של לוינס את האמנות כ"צל" של המציאות וכפעילות הנעוצה במיתוס. עם חדירתו כצל אל המציאות המעוצבת על הבמה, "האחר המיתי" מהפך או מגדיר מחדש תבניות ז'אנריות וסגנונות תיאטרוניים, תוך כדי חשיפת קונפליקטים בעלי משמעויות תרבותיות ומוסריות המאירות את חיינו כאן ועכשיו.

הספר מתאר את העיסוק באחרות ואת הופעותיו המשתנות של "האחר המיתי" במאה שנות דרמה עברית: הפרק הראשון מוקדש ל"מעבר לגבולין" מאת ברנר, אשר נכתב בלונדון בשנת 1907. הפרקים הבאים דנים ב"פונדק הרוחות" של אלתרמן (1962), "הכלה וצייד הפרפרים" של אלוני (1967) ו"הילד חולם" של לוין (1993), ולבסוף – "חברון" של תמיר גרינברג משנת 2007. לצד המחזות העבריים, הספר דן בייצוגי האחר ובאחרות במחזות של אוריפידס, שיקספיר, איבסן, קוקטו, אלבי ואחרים.

ישראל המאירי פרסם עשרה ספרי פרוזה. ספריו האחרונים הם "סימביוזה" (2000, עם עובד); "שחקנים" (2006, אבן חושן) ו"אש במדרון" (2012, עם עובד). מחזות ועיבודים מפרי עטו הוצגו ב"הבימה", תיאטרון חיפה ופסטיבל עכו. המאירי מלמד דרמה באוניברסיטת חיפה ובמכללת אורנים.