החיים ממש, הנה הם כאן

 כבר בשלהי המאה ה-19 הציעה הספרות היפה באנגליה "למשחק היפה", כך מכונה משחק הכדורגל, "לצאת" עמה לדייט. בין הספרים הראשונים על כדורגל היה ספרו של תומס יוז, "בית הספר של תום בראון". במשך הזמן הייתה ספרות כדורגל לחלק בלתי נפרד מהספרות היפה באנגליה, ומאוחר יותר, גם במדינות נוספות. מהדייט הראשון באו עוד ועוד, והיום הם "יוצאים קבוע".

לעם הספר יש כפי הנראה הרבה ספרות יפה, אך אין לו כמעט ספרות שעניינה כדורגל. הסופר חיים הזז, ב"הדרשה", שלח את החבר'ה "לשחק כדורגל", והם הלכו ושיחקו ועדיין משחקים. אולם נדמה שהספרות היפה הלכה למקום אחר: היא נמנעה מ"לצאת" עם הכדורגל.

ניתן להניח שבעשורים הראשונים למדינה סופרי "דור בארץ" פנו לעסוק בשאלות הבוערות של הזמן ההוא, אשר כל כולו "בינוי אומה". חרף העובדה שהמשחק הזה היה פופולרי מאוד בזמנו, ספרות כדורגל נותרה מחוץ למגרש. ובכן, הדייט הראשון בין הספרות היפה לכדורגל הישראלי היה קצר ואפלטוני. בערך כ-40 שנה מאוחר יותר הוא מתחדש, יש כותבים ויש כותבות. אולם דלות החומר היא בבחינת הצהרה ש"הספרות היפה הישראלית (עדיין) אינה יוצאת קבוע עם הכדורגל". ספרו החדש של אמיר בן פורת צולל אל תוך נבכי הדייט המוזר הזה.

אמיר בן פורת – לשעבר מרצה בחוג למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון ובמסלול האקדמי המכללה למנהל. פרסם ספרים רבים. בהוצאת רסלינג ראו אור ספריו הבאים: "כדורגל ולאומיות" (2003); "כך לא עושות כולן: נשים במגרש הכדורגל" (2015).