הטיהורים הסטליניסטיים

ספרו רב-העוצמה של יגאל חלפין, הטיהורים הסטליניסטיים, עוסק בחקירות הידועות לשמצה של המפלגה ושל הנ.ק.וו.ד בשנות ה-20- וה-30 ובאמצעים שנבחרו על מנת לגנות, להפליל ולאחר מכן גם להוציא להורג את תומכי האופוזיציה. אך מדוע פעל המשטר כפי שפעל? מדוע פוברקו ראיות ועונו עדים? מדוע נשברו בחקירות בולשביקים ותיקים ואמיצים – שיכלו לקוזקים של הצאר ולרעב ולמחסור של שנות מלחמת האזרחים – והודו בפשעים לא להם? האומנם סחטנות, איומים ועינויים הם הסבר מספיק לתופעה זו, או שמא יש להתעמק בבחינת תנאי האפשרות של הטרור – קיומו של שיח חסלני המקדש הנדסה חברתית, טיהור ונקמה מעמדית.

הטיהורים הגדולים של סטלין מתגלים כמיצויו המוחלט של ההיגיון המשיחי שהקומוניזם ירש מהנצרות ואף טיפח בעצמו. ה"אדם החדש" מתואר בשיח זה ככול-יכול, בין אם השתמש ביכולותיו כדי לבנות (הסטליניסט הטוב) או על מנת להרוס (המפגֵע הטרוצקיסט); כגודל הציפייה מהקומוניזם כך גודל המתח האפוקליפטי והאלימות המלווים אותו. ובמובן זה, הבחינה של תפקוד תאי המפלגה ברמת השטח מלמדת על היומיום של שנות הטרור: ביקורת, ביקורת-עצמית, משפט חברים והלשנה הופיעו כשיח שהכול שותפים בו ולא כפעולה דכאנית של המשטר נגד ציבור תמים וחסר אונים.

ובכן, כיצד הגיבו קומוניסטים מהשורה למאסרים בלתי פוסקים של חברים משכבר ולמשפטי הראווה? האם גילו פחד וחמלה כלפי הקורבנות, או להפך, דרשו להעמיק את הטיהור ולחשוף ולהביא למשפט את ה"חפרפרות הטרוצקיסטיות" עד האחרונה שבהן? האם הייתה אלטרנטיבה לשפה הרשמית, ולו בחדרי חדרים, ואם כן, מי קידם אותה? ובאשר ליחס למוות – מדוע חשוב היה כל כך לקומוניסטים למות כחברי מפלגה גם כשזו טפלה עליהם האשמות שווא? נדמה שהאלימות הסטליניסטית הייתה ייחודית מעצם העובדה שהיא הופנתה פנימה – המפלגה פנתה נגד החברה והאדם פנה נגד עצמו – מעצם העובדה שהיא הניחה את קיומה של נפש מושחתת וחסרת תקנה, זו שיודעת מהו הטוב אך אינה רוצה בו; נפש שהייתה רעה מאז ומעולם, שיש להשמידה כדי שהמהפכה תגיע לסיומה המיוחל.

ד"ר יגאל חלפין הוא מרצה בכיר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב; מתמחה בהיסטוריה של רוסיה המודרנית בכלל ובסטליניזם בפרט. ספרו החלוצי של יגאל חלפין מבוסס על עדויות, וידויים ומסמכי חקירה אחרים שהצטברו בארכיונים הרוסיים שנפתחו לחוקרים רק בתחילת שנות ה-90, לאחר נפילת ברית המועצות.