הטרוטופיה

המושג "הטרוטופיה", אשר אותו ניסח מישל פוקו לראשונה בשלהי שנות ה-60, שינה באורח רדיקלי את האופן שבו חוקרים וחוקרות בתחומי ידע שונים החלו לחשוב את האופנים שבהם המרחב משתתף בעיצוב החברה ומתעצב על ידי השימושים השונים בו. פוקו, "דייר קנאי של המרחב", ניסח בהרצאה "על מרחבים אחרים" הכלולה בספר זה (שאותה נשא בשנת 1967 בפני קהל ארכיטקטים) כמה מעקרונות העימות עם "צאצאיו האדוקים של הזמן". הטקסט מציג את השלכות המעבר ההיסטורי שהתרחש במאה ה-20 ממחשבה המאורגנת לאורך ציר הזמן (השושלתי, ההכרחי, המדיר) למחשבה המאורגנת לאורך ציר המרחב (החוזי, הזמני, הפתוח); פוקו מציע בטקסט זה קווי מִתאר למחשבה פוליטית על מרחבים המשמשים למשמוע ואחרים שבהם נפרצות דרכי מילוט.

ההטרוטופיה, קובע פוקו, מהווה תנאי לקיומם של חיים חברתיים. באמצעותה מאבד ההמון הסתמי את צורתו המגובבת ומתעצב בדמותה של חברה בעלת הבדלים, גוונים והיררכיות הנרשמים בצורת יחידות סגורות של מרחב וזמן. יחידות אלה הן חלק מהמרחב החברתי, אך הן נבדלות ממנו באופנים שונים. המוזיאון, בית המשוגעים, הארכיון, בית הסוהר, היריד או הרכבת – כל אלה חלק מההטרוטופיות שפוקו מתאר בהרחבה בספריו השונים כמו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" או "לפקח ולהעניש".

הספר הנוכחי כולל גם שני ראיונות בנושא המרחב, שנערכו עם פוקו כעבור שנים, תוך כדי התייחסות לעבודתו המאוחרת, וכן טקסט שכתב ז'יל דלז – "תשוקה והנאה" – על הדומה והשונה בעבודתם.

אריאלה אזולאי, שתרגמה והוסיפה אחרית דבר, מלמדת תרבות חזותית ופילוסופיה צרפתית בת-זמננו באוניברסיטת בר-אילן. ספרה האחרון "דמיון אזרחי – אונטולוגיה פוליטית של הצילום" ראה אור בהוצאת רסלינג.