המחיצה

המחיצה, מחזה ראשון מאת הסופרת עטורת הפרסים עינת יקיר, מספר את סיפורו של עולם קפוא. נוח ואילנה איבדו בת: עשר שנים מאז, לכודים בדירה קטנה שזמנם בה שאול, הם שרויים באובדן הזה, הם הופכים להיות האובדן: בתוך הדירה הסגורה יש קיום רק לצמחים, לבובות עשויות גזרי עיתונים, ולשני אנשים שמסתגרים בדירתם כמו ניצולים על אי בתוך מים רוגשים. ב"המחיצה" שואלת עינת יקיר באחד המובנים העמוקים של השאלה, איך אפשר להסתכל לאחור אל אותו "החור השחור הפעור, המסתחרר" של הטראומה, איך ניתן להביט אל איזור האסון שאין ממנו תקנה, ולא לקפוא, לא להפוך לנציב מלח? אי אפשר; ו"המחיצה" מספר את סיפורם של אנשים שהפכו לנציבי מלח.

המחזה נפתח לכאורה באפשרות של תזוזה: אילנה ונוח נדרשים לעזוב את דירתם, באחת. אבל מחיצת הבד הנפרשת במרכז דירת החדר הקטנה ממחישה עד כמה איש אינו יכול לזוז: כולם תקועים בין ארבעת הקירות הללו. כמו כלים על לוח שחמט הם זזים לכאורה מפה לשם, אבל למעשה ננעצים אל אותו מקום, ארבעה נציבי מלח שעשר שנים העמיקו עוד ועוד את קיפואנם.

אך רגע הקפיאה – הרגע שבו מסתיים הסיפור המקראי על אשת לוט – הוא עבור עינת יקיר נקודת הפתיחה: רק לכאורה אין שם, לאנשים האלה שקפאו ושלא יוכלו לעולם כבר לזוז – רק לכאורה אין להם סיפור; עינת יקיר מתקרבת אליהם בעדינות ובאומץ, נוגעת ברגישות באזור השתוק שבו הם לכודים ורוקמת ביד אמן את השפה, את השפה שלא תיתכן, שפתם של נציבי המלח.

שתי תמונות ראשונות מתוך "המחיצה" נכתבו בשנת 2012. בהזמנת סדרת "מעבדה" נכתב המחזה השלם. בימים אלה הוא מועלה בתיאטרון החאן.

• ספר זה רואה אור בסדרת "מעבדה" לספרות ניסיונית, בעריכת נעמה צאל.