העין והרוח

העין והרוח (1961) הוא חיבור פילוסופי-פואטי הנותן ביטוי ברור להתרחקותו של מוריס מרלו-פונטי מן הפנומנולוגיה במובנה המסורתי ולחיפושו אחר אונטולוגיה מסדר חדש, אונטולוגיה הזקוקה ללשון מיוחדת משל עצמה. זהו חיבורו האחרון של מרלו-פונטי שהתפרסם בחייו, והוא מהווה חלק מאותה פרוגרמה פילוסופית אלטרנטיבית שפיתח בכתביו המאוחרים.
"העין והרוח" מוכר כטקסט המרכזי של מרלו-פונטי בתחום האסתטיקה. יחד עם זאת, אין כאן לא תיאוריה או ביקורת של אמנות ואף לא עיסוק שיטתי ביופי או בתכונות אסתטיות אחרות. לחלופין, נמצא כאן עיסוק מטאפיזי באמנות ובציור בפרט, עיסוק מטאפיזי שנקודת ההתחלה שלו היא דווקא הקונקרטיות של יצירת האמנות. מרלו-פונטי מתבונן בפעולת הציור ומנסה להבינה מן הזווית האונטולוגית, כמו גם ללמוד דרכה שיעור במטאפיזיקה מסוג חדש, שבמרכזה הסובייקט הגופני. פנייה כזו לאמנות איננה שגרתית, והיא חורגת באופן מכוון ממסורת פילוסופית ארוכה המתייחסת אל האמנות כאל פעילות המנוגדת בתכליתה לפעילות הפילוסופית, מסורת הרואה באמן את ניגודו הגמור של הפילוסוף.
מרלו-פונטי רואה באמן שותף מלא לדרך החקירה והחיפוש הפילוסופיים והופך את הצייר לגיבור המרכזי של "העין והרוח", משל ודוגמה לאפשרות לשכון בעומק מטאפיזי הנמצא בין הכפלים הסמויים של מראה העיניים, עומק שהמחשבה המופשטת מתקשה לאתר. באופן כזה הופך "העין והרוח" לאחד הטקסטים הבודדים בתולדות המחשבה שבהם הפילוסוף מסיר את הכובע בפני הצייר. "העין והרוח" הוא טקסט חיוני הקורא לנו לחזור אליו דווקא כיום, כאשר השיח העכשווי על אודות האמנות אינו יכול להסתפק עוד בגבולות שמכתיבה המחשבה הפוסט-מודרנית, והוא מחפש דרכים להבין עצמו ואת האמנות מחוץ לאופקים אלה.

מוריס מרלו-פונטי (1908-1961) הנו גדול הפנומנולוגים הצרפתיים של המאה ה-20, אקטיביסט והוגה פוליטי מרקסיסטי, ממייסדיו ועורכיו (עם סארטר) של כתב העת זמנים מודרניים, פרופסור לפסיכולוגיית הילד בסורבון ומ-1952 עד מותו – פרופסור לפילוסופיה בקולג' דה פרנס. בין כתביו המרכזיים של מרלו-פונטי נמנים מבנה ההתנהגות (1942), פנומנולוגיה של התפיסה (1945), בשבח הפילוסופיה (1953) וסימנים (1960). הפרוזה של העולם כמו גם הנראה והבלתי נראה פורסמו לאחר מותו.

לספר מצורפים מבוא על הגותו של מרלו-פונטי מאת ד"ר חגי כנען מן החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וכן הקדמה מן המהדורה הצרפתית מאת הפילוסוף קלוד לפור, המופקד על עזבונו של מרלו-פונטי.