העיר הישראלית

כמאה שנה לאחר הקמת העיר העברית הראשונה, סובלת ונהנית העירוניות הישראלית – כמו מרכזים עירוניים רבים אחרים בעולם – הן מריתמוס החיים האורבניים והן מסמני שקיעה, ניוון וחדלון. יש הנוקטים בביטוי "העיר העברית האחרונה" לציון המשבר, אחרים מעמידים בסימן שאלה את מידת החופש והביטחון שמעניקה העירוניות הישראלית לחבריה, שכן מצד אחד פשע, טרור, הזנחה ונטישה הנם בין החוליים הבולטים הפוקדים את "רפובליקת החופש" הישראלית ואזרחיה, ומצד שני משמשת העירוניות הישראלית עוד סמן לנורמליות היהודית. העיר העברית כיום הנה בת-תחרות למרכזי הכרך הבין-לאומיים, היא מקנה לישראלים את חוט השדרה הכלכלי, היוזמה התרבותית ואווירת הבורגניות התוססת והדינמית שכה מאפיינת את העיר המערבית.

אסופת מאמרים זו, המבוססת על כנס בינלאומי שערך פורום שנקר לתרבות וחברה, מבקשת לקרוא את העיר הישראלית בספקטרום רחב יריעה (אדריכלי, פוליטי-אידיאולוגי, תרבותי-כלכלי) ומנסה להתמודד באופן חלוצי עם שתי גישות סותרניות ומשלימות אלו, תוך כדי מיקום העירוניות הישראלית בלב ויכוח אורבני עז המתנהל כיום בבירות המערב. מאמרי הספר מנסים לחקור את הפרדוקסים האורבניים המלווים את העיר העברית למן הקמתה ולעמוד על צבעו וריחו של ריתמוס החיים האורבני הישראלי בתחילת המילניום השלישי וכמאה שנה לאחר יסוד העיר העברית האשונה. התמונה העולה מן הספר הנה של כשלון האורבניות הישראלית, לצד היכולת והרצון להעלותה על דרך המלך, כפי שמתרחש כיום בערים גדולות בעולם.

העורכים: פרופ' מיכאל (מיכה) לוין – היסטוריון אמנות ואדריכלות מודרנית ובת-זמננו. ראש לימודי היסטוריה ותיאוריה בפקולטה לעיצוב בשנקר ומרצה בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. היה אוצר ראשי ומנהל מוזיאון תל אביב לאמנות. בין פרסומיו: "המוזיאון המודרני", "עיר לבנה: אדריכלות הסגנון הבינלאומי בישראל", "אדריכלות מונומנטלית בירושלים" ו"סנטיגו קלטרווה".

ד"ר עודד היילברונר – היסטוריון של תרבות, מרצה בכיר בפקולטה לעיצוב בבית הספר הגבוה להנדסה ועיצוב שנקר ומרצה להיסטוריה של תרבות והיסטוריה אירופאית בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטה העברית ובמרכז הבין-תחומי בהרצליה. פרסם ספרים ומאמרים רבים בהיסטוריה גרמנית, בריטית ואירופאית, אנטישמיות ושואה, תיאוריות של לימודי תרבות והיסטוריה של תרבות פופולארית.