הציפורים של היצ'קוק

הסרט הציפורים (1963) הוא, ללא ספק, אחת מיצירות המופת של אלפרד היצ'קוק. סרט זה נעשה לאחר "פסיכו" ולפני "מארני" (שלושה סרטים המהווים מעין טרילוגיה), והוא מדגיש את החרדות ההיוליות ביותר של האנושות הניצבת אל מול ההתקוממות האלימה של אימא-טבע. הסרט הנו עיבוד חופשי לסיפור קצר מאת דפנה די מורייה, והרעיון הבסיסי לתסריטו ניזון בעיקר מידיעות בעיתונות על מתקפות ציפורים שהתחוללו באותה עת בקליפורניה. זו יצירה מורכבת ועשירה העוסקת בבעיות של מין, של מגדר ושל יחסי משפחה אדיפליים הרסניים בין בני משפחה. במחקר מבריק ופרטני מתארת קמיל פאגליה את אופני הפקתו של הסרט ואת תכונותיו האסתטיות, הטכניות והמיתיות. בגישה האופיינית למחקריה בתרבות הפופולרית היא משלבת דיון בפרטים אוטוביוגרפיים של הבמאי ושל שחקניתו הראשית ותגליתו, טיפי הדרן (בשפע ציטוטים מתוך ריאיונות עם הבמאי ועם שותפיו ליצירת הסרט), עם הבחנות פסיכואנליטיות-מגדריות הממקמות את "הציפורים" לצד יצירות אחרות של היצ'קוק, כמו גם לצד יצירות ספרות ואמנות. פאגליה מייצרת טקסט פטישיסטי, כמו היה מקבילה למהלך הפטישיסטי-היצ'קוקיאני של הסרט עצמו. במסגרת זו היא רואה בסרט מעין תגובה שמרנית-רדיקלית של היצ'קוק לשחרור האישה באמריקה של שנות ה-60: האישה היא-היא הציפור ששוחררה מהכלוב והפרה את "סדרי הטבע הקוסמיים", והתוצאות הרות אסון.

ספר זה מהווה גם הזדמנות נוחה לקורא הישראלי להתוודע לאחת מהתיאורטיקניות הפמיניסטיות הנועזות והחשובות הפועלות כיום בארצות הברית. בניגוד לעמיתותיה, "הפמיניסטיות הפרוטסטנטיות", פאגליה מייצגת מעין פמיניזם פרדוקסלי רווי סתירות פנימיות: פמיניזם קתולי-פאגני) בהשראה ניטשיאנית(, אשר בשפתו הבוטה יוצא נגד "הפמיניזם השמאלני, הממוסד והצדקני"; פמיניזם השואב עוצמה והשראה מגופה ומיניותה המופגנת של האישה האמזונית בנוסח מדונה. קמיל פאגליה היא פרופסור למדעי הרוח באוניברסיטה לאמנות בפילדלפיה. פרסמה מאמרים בכתבי עת שונים ובהם התייחסויות מעוררות מחלוקת לאמנות, תרבות, פמיניזם ותקינות פוליטית. בין פרסומיה הרבים ניתן למנות את הספרים: Sexual Personae; Sex, Art, and American Culture; Vamps and Tramps.