התחדשותה של מסורת

חגיגת הסהרנה שחודשה לראשונה בשנת 1975 במתכונתה הציבורית בישראל היא בראש ובראשונה חגיגה אתנית. היא ממלאת פונקציות מרכזיות, כמו למשל שחרור מסייגים של התנהגות עדתית שנכפים על ידי דרישות המיזוג החברתי ושמירה על סולידיות משפחתית וקהילתית, לצד הפגנת גאווה אתנית. בעקבות רוברט רדפילד ומילטון סינגר טוענת המחברת שהסהרנה היא "מסורת קטנה" שבאמצעותה ביקשו מנהיגי יוצאי כורדיסטאן בישראל ליצור גבולות אתניים עם "המסורת הגדולה", כפי שעוצבה על ידי ההגמוניה התרבותית הישראלית בעשורים הראשונים למדינה, ובאופן הזה להדגיש את הייחודיות שלהם. יהודי כורדיסטאן הדגישו בחגיגות מסרים של אחדות לאומית, יהודית-ישראלית, ותבעו הכלה של "המסורת הקטנה" בתוך "המסורת הגדולה".

בהתחדשות חגיגות הסהרנה יוצאי כורדיסטאן סוגרים ופותחים גבולות עם ה"אחר", בעת ובעונה אחת. זו זהות דואלית המושרשת בייחודיות אתנית מצד אחד ובישראליות מצד שני; המתח בין הזהויות, כמו גם הניסיון לגשר ביניהן, בלט במסרי החגיגות. תהליכי הניעות והמיסוד של פרקטיקה מסורתית כמו הסהרנה בהוויה הישראלית העכשווית מראים שהמרחב עצמו משתנה, כלומר שחל בו "סינקרטיזם מלמעלה".  בד בבד עם ניעות הסהרנה למרכז, התפתח בה תהליך מתמיד של פירוש וחידוש המסורת. זהו למעשה "סינקרטיזם מלמטה", כלומר ברירה ומיזוג של רכיבים מסורתיים ומודרניים; סינקרטיזם הכרוך בעיבוד, פרשנות, התאמה של סמלים ונוהגים מסורתיים לתרבות החדשה ובאימוץ של תכנים חדשים. מכאן אנו למדים שהדינמיות היא תכונתה הבולטת של המסורת – לא רק של המודרניות.

פרופ' רחל שרעבי היא סוציולוגית, ראשת החוג הרב-תחומי במדעי החברה במכללה האקדמית אשקלון. משמשת עורכת בכתב העת "הגירה". מחקריה דנים בהגירה, מסורת ומודרניות, מגדר, מפגש בין תרבויות וסינקרטיזם. בין ספריה: "חג המימונה: מהפריפריה אל המרכז" (הקיבוץ המאוחד ויד בן צבי, 2009); "בין הפרטי לציבורי: נשים בקיבוץ ובמושב", ערכה עם פרופ' סילביה פוגל-ביז'אוי (מאגנס ויד טבנקין, "כמו בובות בחלון הראווה", נכתב בשיתוף עם ד"ר אביבה קפלן (רסלינג, 2014).