זמן אמת

מוזיקאים בישראל שאפו מאז ומתמיד להרגיש חלק מהעולם הגדול, אבל אף על פי שבכל דור נראה כאילו התנאים טובים מתמיד לעשות זאת, מתברר שהמרחק נותר בעינו. גם כיום, בעידן המכונה גלובלי, ישנו רושם שצעירים בישראל חולשים על הידע והטכנולוגיה שיאפשרו להם סוף סוף לגשר על הפער ולבטל את הגבולות – האומנם? ואם אמנם פנינו לחציית הקווים, האם אין ההגדרות הגנטיות, אלה המפרידות בין שחור ללבן, מהוות קו גבול אחרון?

ספרו של אורי דורצ'ין, אשר מתבסס על מחקר של סצנת ההיפ-הופ בישראל ועל ראיונות עם הדמויות המובילות בה, מספק תשובות בלתי צפויות לשאלות אלה ואחרות. זיקה נלהבת של ישראלים לסגנון אפרו-אמריקאי נדמית במבט ראשון כנהייה בלתי מבוקרת אחר אופנה חולפת וכביטוי נוסף של הפניית עורף לערכי התרבות המקומית. ואולם, מבט אחר עשוי להראות שהבחירה במוזיקה השחורה דווקא מבטאת כמיהה למושגים ברורים של שיוך תרבותי יציב וקבוע, כזה שישראל הגלובלית והמפולגת מתקשה לספק לצעיריה.

מטרתו של ספר זה אינה להפנות מבט פנימה אל ההקשרים הישראליים בלבד. באמצעות הדוגמה של יצירת ההיפ-הופ נוגע הספר בכמה מהשאלות המרכזיות המלוות את ביקורת התרבות והאמנות לאורך עשורים רבים. ייחודה של התופעה הנחקרת כאן מאפשר מבט ביקורתי על הנחות מקובלות בכל הקשור ליחס שבין תרבות ואמנות, ערך אמנותי וערך מסחרי, מחאה ואופנה. הפולומוס סביב מהותה ומשמעותה של המוזיקה השחורה (בישראל ובכלל) משמש בסיס לדיון תיאורטי חדשני ומקורי, אשר טוען לאמת האמנותית במוזיקת הפופ בעידן של קץ האותנטיות. בין לבין מאיר הספר את האופציה לכינונה של תרבות ישראלית כמרחב סולידרי, תוך כדי אימוץ אופנות שאינן ישראליות כלל.
האם אפשר שטקסי יום השואה העתידיים יתקיימו בקצב ההיפ-הופ?

ד"ר אורי דורצ'ין הוא בוגר החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב. כיום משמש חוקר אורח באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, ארצות הברית, ומלמד במכללה האקדמית בצפת.