חינוך כזהות וכפעולה

ספרו של יצחק קשתי הוא אוסף קוהרנטי של מאמרים אשר פורסמו בארץ ובחוץ לארץ מאז סוף שנות ה-70 עד ימינו. קשתי היה מבין הראשונים אשר הבחינו בכך שהפוליטיקה החדשה של סוף שנות ה-70 בישראל חותרת ליישום עקרונות של תחרות והפרטה במערך החינוך הציבורי. מהלך זה הלך והתגבש לאורכן של שנות ה-80, תוך כדי אימוץ ויישום של רעיונות כמו ניהול באמצעות עמותה, אוטונומיה בית-ספרית ובחירת הורים – הכול מבית מדרשו של הנאו-ליברליזם. במקביל לכך, בתי הספר הודרכו לכלול בתוכנית הלימודים שלהם יותר ויותר מוטיבים פטריוטיים ודתיים. נתיבים אלה, אשר בהם הודרכו בתי הספר לפעול ולהצטיין, לא זו בלבד שהותירו את הפערים בהישגים לימודיים בין מרכז לפריפריה על קנם – אלא אף העמיקו אותם.

במקביל לקידום האינטרסים החינוכיים של קבוצות המרכז, המנהיגות הפוליטית והבירוקרטית של מערכות החינוך בישראל הקפיאה כל מהלך לקראת פיתוח רב-תרבותי של בתי הספר. היוצאים מן הכלל היו והנם גושים של מוסדות חינוך שמאחוריהם ניצב כוח פוליטי זמין להסדרים קואליציוניים. מבט מאוזן מראש פירמידת החינוך לעבר שוֹנוּת אתנית, תרבותית או מרחבית בחינוך נגוז בטרם נולד, תוך כדי אימוץ עמדה של חולשה-מדעת כלפי כל מהלך של תיקון מערכי החינוך הפועלים בארץ.

יצחק קשתי הוא פרופסור אמריטוס לחינוך באוניברסיטת תל אביב; מכהן כיו"ר המועצה האקדמית של המכללה לחינוך סמינר הקיבוצים וכיו"ר הוועד המנהל של המכון ללימוד השואה – משואה. פרסם חיבורים רבים בחקר החינוך הפנימייתי ומדיניות החינוך. מבין ספריו האחרונים: "געגועים למניון" (יד ושם, 2001); "קורותיו של בית ספר יהודי בהונגריה 1948-1841" (רמות – אוניברסיטת תל אביב, 2008).