כרית נשים יולדות

לאורך ההיסטוריה היוותה הלידה אתר מרכזי לניהול מאבקי שליטה על גוף האישה. תחילה הייתה ידן של כוחות הדת על העליונה, ועם הזמן התחזקה אחיזת המדינה בתחום. במאות האחרונות נוסף למערכה מאבק פרופסיונלי. במקור דובר בשאיפת הרופאים להוציא מידי המיילדות את רשות הטיפול בלידות רגילות (לא-פתולוגיות), אבל מאז הצטרפו גורמים נוספים לרשימת המרוויחים מאירוע הלידה, למשל מוסדות אשפוז, מיצרי טכנולוגיות רפואיות, עורכי דין ועוד. כך הפכה היולדת למעין "משאב טבע" שאותו ניתן "לכרות", בעוד שצרכיה וזכותה לאוטונומיה גופנית נשארו לרוב הרחק מאחור.

ספר זה עוקב אחר התפתחויות אלה כפי שהתרחשו בזירה המקומית; הוא מתמקד בסעיף חוק הביטוח הלאומי (1953) אשר לפיו רק נשים שאושפזו ללידה זכאיות למענק אשר חלקו ניתן לאם לטובת רכישת ציוד לתינוק וחלקו לבית החולים, לטובת הוצאות האשפוז. לימים הסכימו בתי החולים לחדול לדרוש סכומים נוספים מהיולדת עבור הטיפול שקיבלה בפועל, בשל קבלת "מענק אשפוז" אחיד בתמורה לכל יולדת – בתנאי שהסכום עלה על ההוצאות שנדרשו בלידה בדרך כלל. כך הפכו היולדות שנזקקו להכי מעט טיפול למייצרות הכי הרבה רווח עבור מוסדות האשפוז.

עם זאת, הלכה למעשה, בתי החולים בארץ מעולם לא היו ערוכים לקבלת כלל היולדות כראוי, ובנסיבות של מצוקה במיטות אשפוז ובתקנים למיילדות התגברה רמת ההתערבות הרפואית השגרתית בלידה והידרדרו תנאי האשפוז. בנסיבות אלה ניתן היה לצפות לפיתוח מערך לניהול לידות חוץ-אשפוזיות, כפי שנעשה במדינות אחרות בעולם. בפועל העדיפו הרשויות לפתוח את דלתות בתי החולים למגוון שירותים פרטיים ליולדות, כלומר שבמקום לרופף את חובת אשפוז היולדות או לשפר את תנאי האשפוז, הוחלט לנצל אותם ליצירת רווחים נוספים.

אומי (נעמי) לייסנר (ילידת דרום-אפריקה) היא אקטיביסטית לידה; בעלת תארים אקדמיים במשפטים ובלימודי מגדר. במחקר, בהוראה ובכתיבה היא התמקדה בתחום של זכויות נשים, בעיקר בהקשרים של בריאות ופריון, לצד סוגיות של "הגדרה עצמית".