מה יש לעשות?

חנה ארנדט טענה שהמסורת, כלומר רעיונות וסטנדרטים שנסמכנו עליהם כ"מעקה" בתהליך החשיבה, נותקה במודרנה. הנאציזם, למשל, הרס את המדד המוסרי שלנו, החוק איבד מאמינותו כשהורה לרצוח, ורעיון הסמכות גווע עם מות אלוהים אחרי ניטשה. ה"מעקה", שהפך להיות לא רלבנטי, מנע מאנשים להבחין בהופעתה של הטוטליטריות. לכן החשיבה צריכה להתחיל מהניסיון ולא מרעיון מוכן מראש. ומכיוון שהניסיון הוא זרימה, לחשיבה אין סוף, כך שעלינו "לעלות ולרדת במדרגות ללא מעקה" ולהסתמך על אחריות עצמית, דבר שאינו דורש ידע אלא תרגול.

ארנדט חיברה את ספרה "משברים ברפובליקה" העוסק במחאות נגד מלחמת וייטנאם בשנות ה-60 כתרגיל חשיבה פוליטית מעין זה. זהר מיכאלי מתבונן דרך ספר זה במציאות הפוליטית בישראל כפי שהשתקפה במהלך ההפגנות נגד ממשלת נתניהו על מנת להראות את האתגר שארנדט מציבה להבנתנו את המשמעות של פוליטיקה בכלל. במקום קְרֵדו, ארנדט מציעה עקרונות לחשיבה על מה שאנו עושים; נגד המסורת המערבית שצמצמה את משמעות הפוליטיקה כיום לשאלה "מי שולט במי?" היא מביאה איתה רוח רפובליקנית של שלטון עצמי בהשראת המהפכה האמריקאית.

על בסיס ההבחנה שלה בין כוח לאלימות ניתן לומר שהכוח אינו נובע מתוך השלטון אלא מדעות האזרחים. אזרח נועד להיות שותף פעיל בהליך הפוליטי. מכיוון שממשלות בנות-זמננו – בשיטה הרפרזנטטיבית המנוונת של דמוקרטיות לא פחות מאשר במשטרים אוטוריטריים – החליפו את כוחן, כלומר את אמון הציבור, באלימות של ביורוקרטיזציה דכאנית של החיים הפוליטיים ("שילטון האף אחד"), אזי היחסים בינן לאזרח התבטלו והאלימות בחברה נמצאת בעלייה. לטענת ארנדט, המוצא היחיד ממגמת הצנטרליזם השלטוני הוא מהפכה, במטרה לייסד דגם חדש של ממשל עם צורה אופקית של כוח. המחאה נגד נתניהו לא הולידה דגם פוליטי חדש, אבל האקטיביסטים שנסמכו על "חשיבה ללא מעקה" של צורות מחשבה פוליטית עייפות שלא הובילו בהכרח לבהירות כלשהי (ימין, שמאל, קפיטליזם, סוציאליזם), הובילו בסופו של יום לרפורמה ולהצלת הדמוקרטיה.

ד"ר זהר מיכאלי הוא חוקר עצמאי. ספרו "אנרכיה קדושה: ג'ון קאפוטו ואתגר הדתות כיום" ראה אור ברסלינג (2020).