מכתבי אהבה בירושה

מכתבי אהבה בירושה מתאר כיצד מצאה המחברת, לאחר מות הוריה, שלוש קופסאות גדושות מכתבים – מכתבי האהבה של אביה ואמה. המכתבים נכתבו בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, בעת שהאם, ניצולת צעדת המוות באושוויץ, שהתה בבית מרפא לחולי שחפת. הזוג ז'קלין ובוריס – שאיבד את עברו ואת משפחתו באימי המשטר הנאצי – מצא זה את זה ותכנן חיים חדשים יחד, חיים אוהבים.

זהו מסעה של בת אל עברם של הוריה בטרם היו להורים, מסעה של בת אל ההיסטוריה המושתקת של כאביהם, של זהותם; זהו גם מסעה של בת אל חיוּתם של הורים מתים, דרך כתבי היד הרעננים, כאילו לא עברו 60 שנה… מסע אל אם ואב שהתגלו לה מחדש בפנים מוכרות ואחרות כאחת.

"הם כבר לא כאן כדי לראות את שמחותיי וטרדותיי. במחשבותיי אני מספרת להם על כל אלה – מעברי דירה, נישואים, ספרים, ימי הולדת, נסיעות, הילדים שגדלים, כל אותם דברים שממלאים חיים […] לעתים אני חושבת שהלכו לעולמם כבר לפני יותר מדי זמן, שעליהם לשוב, כמו שחוזרים מנסיעה או מהיעדרות ממושכת.

אינני בטוחה שהלא-מודע מכיר במוות, אלא רק בפרידה. מה פירושו של דבר להיפרד לתמיד? מה זה תמיד? האם נחוצים חיים שלמים כדי ללמוד לחיות? האם אפשר להיות מבוגר ולהישאר ילד קטן בפינה חבויה של הנפש? האם כמו העצים אנו שומרים בלבבותינו סימנים מעגליים מכל התקופות?".

[מתוך "מכתבי אהבה בירושה"]