סברה

ה"נכבה", האסון אשר פקד את הפלסטינים ב-1948, הייתה ועודנה אירוע היסטורי מכונן בתפיסה העצמית ובתרבות הלאום הפלסטינית. היא הפכה לציר שעליו התכוננו הזיכרון הקיבוצי, הזהות העצמית, השיח והנרטיב הלאומיים והתביעות הפוליטיות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית במדינה משלו.

טל בן-צבי בוחנת מהו מקומה של הנכבה במבעים האמנותיים של אמניות ואמנים פלסטינים אזרחי מדינת ישראל בני שלושה דורות – מ-1948 עד ימינו. נציג הדור הראשון הוא האמן עבד עאבדי אשר למד במזרח גרמניה בשנות ה-60; חמשת היוצרים בני הדור השני שהחלו את פעילותם האמנותית בשנות ה-70 וה-80 הם וליד אבו שקרה, אוסמה סעיד, אסד עזי, אבראהים נובאני ועאסם אבו שקרה; ואילו חנא פרח, כפר בירעים, סאמי בוכארי, אחלאם שיבלי, ראידה אדון, סכנדר קובטי, רביע בוכארי, אניסה אשקר, ראפת חטאב ודוראר בכרי הם האמנים אשר מייצגים את בני הדור השלישי.

מחקרה של בן-צבי ביצירות האמנים בני שלושת הדורות התפתח במקביל לפעילותה כאוצרת של תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות שבהן הוצגה עבודתם של אמנים אלה. בפעילות זו, לאורך למעלה מחמש עשרה שנים, חתרה בן צבי להביא לחשיפת סיפורה המגוון והטעון של האמנות הפלסטינית אשר נוצרת בישראל, להנגישה לקהלים גדולים ככל הניתן. בכתיבה מתוך שדה תרבותי בעל מאפיינים פוסט-קולוניאליים של יחסי רוב-מיעוט ומתחים אתניים-לאומיים, בן צבי קושרת בין עבודות האמנות לשינוי המהותי בשיח הפלסטיני בישראל לאחר הסכמי אוסלו ושנת ה-50 לנכבה. הספר מהווה המחשה להשפעת שינוי שיח זה על מערכים של יצירה, פרשנות וביקורת של אמנות פלסטינית עכשווית בישראל, אך גם חותר לשנות את היסטוריית הייצוג הטעונה ואת העמדות הנובעות ממנה ולסמן לה אופק של שינוי.