תרגום: מעין זיגדון
עריכה מדעית: ד"ר אורי רם

144 עמודים
13.5×21 ס"מ

על מאפייני המוסדות הטוטליים

78.00

ארווינג גופמן (1922-1982) הוא אחד הסוציולוגים המקוריים של המחצית השנייה של המאה ה-20. עם קוראיו נמנים באופן בולט אנשי המקצועות הטיפוליים (עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, קרימינולוגים ואחרים) לצד קהל הקוראים הרחב. תרומתו העיקרית באה לידי ביטוי בתחום החברתי האינטראקטיבי (ה"אינטראקציה הסימבולית"), כלומר מערכת היחסים ההדדית, הבין-אישית והיומיומית; גישה המתאפיינת בשניות, תוך כדי היפתחות לפירושים מנוגדים.

חיבור המופת על מאפייני המוסדות הטוטליים (1961) – אשר הפך זה מכבר למעין מניפסט אנטי-ממסדי של שנות ה-60 וה-70 – מתבסס על תצפית משתתפת שערך גופמן בשנת 1955 בבית החולים לחולי נפש "סנט אליזבת" בוושינגטון די.סי. גופמן מראה בצורה מדוקדקת כיצד אורח החיים במוסד הטוטלי מבטל את כל האבחנות והבידולים המאפיינים את החיים המודרניים – בין תפקידים, מרחבים ובני אדם שונים. כמו כן, המוסד הטוטלי (בית חולים פסיכיאטרי, בית כלא, מחנה צבאי וכו') מונע מהחוסה את יכולת התנועה, את הבחירה והשליטה במרחב ובזמן. אורח החיים הנורמלי, שבו האדם "מבצע" את עצמו או מתחזק את זהותו, מושהה עד הפרטים הגופניים האינטימיים ביותר, תוך כדי תקיפת גבולותיו של האני והשפלתו. החוסה, על פי גופמן, עובר פירוק-זהותי ונישול-תפקידי; הוא מעוצב ומקודד לאובייקט שניתן להזין אל תוך מערכת הניהול של המוסד, אובייקט שניתן להתמודד עמו בצורה חלקה בפעולות שגרתיות. גופמן מתאר בפירוט רב, לעתים בצורה ספרותית, את מגוון ה"ביצועים" וניהולי הרושם של החוסים והסגל ואת המפגש ביניהם.

את על מאפייני המוסדות הטוטליים ניתן להבין כפשוטו – כחיבור שעניינו הארגון הטוטלי – כחלק אינטגרלי מהספרות האנטי-פסיכיאטרית של שנות ה-60 שיצאה נגד הממסד הרפואי הבירוקרטי; אך ניתן להבינו גם כמטפורה למשטרים הטוטליטריים וגם כמטונימיה לחברה הטוטלית נוסח פוקו, כלומר ככזה הלוקח חלק בדקונסטרוקציה של המודרניות בכללותה.

מבין ספריו הרבים של גופמן ראו אור בעברית "הצגת האני בחיי היומיום" (1980) ו"סטיגמה" (1983).

לספר מצורפת הקדמה על הסוציולוגיה של גופמן מאת ד"ר אורי רם, המחלקה למדעי ההתנהגות, אוניברסיטת בן גוריון.