פיתוח מקדם

לאור הישנות המשברים הכלכליים בארצות מתפתחות, סבור אריה איסר שהדגם הרעיוני של פיתוח בר-קיימא שפותח בארצות הלחות והשבעות אינו מתאים לאזורים הצחיחים והצחיחים-למחצה של כדור הארץ. לכן יש צורך לפתח דגם רעיוני חדש, אשר בשלב ראשון יאפשר לתושבים המקומיים לשרוד. במקביל יש להכין תכניות ארוכות-טווח להתקדמותם הכלכלית והתרבותית, תכניות הניתנות ליישום רב-שלבי. בספר זה מוצג הדגם הרעיוני שפיתח המחבר בעזרת צוות המכונים לחקר המדבר של אוניברסיטת בן-גוריון, בשדה בוקר. לדגם זה מוצע לקרוא "פיתוח מקדם".

מטרת "הפיתוח המקדם" למזער את סבל האוכלוסייה החיה באזורים המועדים לבצורות תכופות ולרעב בשל ההתחממות הגלובלית. לצורך זה יש להמריץ את האוכלוסייה הנמצאת במצוקה לאמץ אורח חיים חדש כחלק מתכנית של פיתוח אזורי. את התכנית הזאת יש להקדים במחקר של הקרקע, ההידרולוגיה והאקולוגיה של האזור. המחקר חייב להיות מלווה ברשת תצפיות במטרה לעקוב אחר השפעתם של תהליכי הפיתוח. יש לשים דגש מיוחד על מערכת ניטור במטרה למנוע נזקים בלתי הפיכים לקרקע, למקורות המים ולמערכות האקולוגיות הטבעיות. נזקים אלו צפויים, אם בגלל התייבשות בעקבות התחממות האקלים הגלובלית, ואם בגלל המלחה בעקבות השקאה מוגזמת או חסרה. ההדרכה והחינוך של האוכלוסייה המקומית הם חלק חיוני בתוכניות הפיתוח האלה.

אריה ש' איסר הוא פרופ' גמלאי של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מייסד המכון למשאבי מים במכונים לחקר המדבר בקריית שדה בוקר. על גילוי המים בנגב קיבל בשנת 1985 את פרס א. ד. ברגמן מטעם אוניברסיטת בן-גוריון; עבור הישגיו המדעיים קיבל בשנת 2003 את פרס הנשיא של האגודה הבינלאומית של ההידרו-גיאולוגים; בשנת 2010 קיבל את הפרס על שם דוד בן-גוריון לשנת תשע"א מטעם "יד בן-גוריון", בין השאר "על היותו מדען בעל שם עולמי בחקר משאבי המים". בשנת 2011 קיבל את "פרס איגודי המים בישראל" על מפעל חיים.