פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני

"ההבחנה בין פסיכולוגיה של הפרט לבין פסיכולוגיה חברתית, או פסיכולוגית המונים, שבמבט ראשון תידמה בעינינו כרבת חשיבות, תאבד הרבה מעוקצה אם נבחן אותה יותר לעומק. הפסיכולוגיה של הפרט מתמקדת אמנם באדם כשהוא לעצמו ועוקבת אחר הדרכים השונות שבהן הוא מבקש לספק את תביעות הדחף שלו, אבל רק לעתים נדירות ורק תחת תנאים חריגים היא מתעלמת מקשריו של אותו יחיד עם האחרים. בחיי הנפש של היחיד משחק האחר תפקיד בקביעות, אם כמופת או כאובייקט ואם כתומך או כיריב. על כן הפסיכולוגיה של הפרט, במובן הרחב שלה, שאין לערער על צדקתו, היא מלכתחילה, ובמקביל, גם פסיכולוגיה חברתית".

בדברים אלו פותח זיגמונד פרויד את מסתו המפורסמת פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני (1921), המובאת כאן בתרגום חדש לעברית.

מקורם של מהלכי המחשבה שפרויד מפתח כאן – תוך כדי דיון נרחב על אהבה ונרקיסיזם – מצויים בפרק הרביעי של "טוטם וטאבו" (1912-1913), במחקרו על הנרקיסיזם (1914) וב"אבל ומלנכוליה" (1917); הם מהווים בסיס לדיון על מושג "אידיאל האני" המשמש כרשות מצפונית של האני. רשות זו מובנת בהקשרים של הזדהויות חברתיות עם הקבוצה ועם המנהיג. על כן פרויד פונה גם להיפנוזה ולהשאה, נושאים שהעסיקו אותו בשלבים מוקדמים יותר, עוד בתקופת לימודיו אצל שרקו בפריז.

כפי שמרומז כבר בכותרת הספר, חשיבותה של עבודה זו פונה לשני כיוונים שונים: מצד אחד היא מסבירה את פסיכולוגיית ההמונים על בסיס התמורות שחלות במערך הנפשי של היחיד; מצד אחר פרויד עושה בתוך כך צעד נוסף במחקר על אודות המבנה של הנפש שעליו רמז כבר "במעבר לעקרון העונג" (1920), ושמאוחר יותר יזכה לטיפול מקיף ב"אני והסתם".