פרוסט

המסה פרוסט מאת סמואל בקט, אשר התפרסמה בשנת 1931, מייצרת צומת מודרניסטי רב עוצמה – בין מרחבי הזיכרון של פרוסט לבין מחדלי הזיכרון של בקט, אשר עומד בשערו של עולם שהשכחה יפה לו.

מסה מבריקה זו של בקט הצעיר – שעודו מתלבט האם ימצא דרכו באקדמיה, טרם הפיכתו לאחד מחשובי המחזאים והסופרים של המאה ה-20 – דורשת מאתנו להיזכר ב"זמן האבוד", שהופך, בתוך מורכבות הטקסט השזור אסוציאציות תרבותיות אינסופיות, למעין זיכרון פרטי-קולקטיבי חמקמק. סוואן, אלברטין, פרנסואז, ונטֵי, אמו וסבתו של מרסל פרוסט, כולם פוקדים אותנו שוב, כהעלאות באוב כושלות, דרך שפתו של בקט.

בקט מנסח כאן, בד בבד, את קסמיו של עולם שחלף, עולם שפרוסט היה למסכמו ולכתרו, כמו גם את העתיד האקזיסטנציאלי הקודר הצפוי לנו, כלומר את שני קצותיו של מודרניזם שניתן לכנותם בקצרה – בקט/פרוסט.

לפרוסט היה זיכרון חלש – כפי שהיה לו הרגל לא יעיל, כי היה לו הרגל לא יעיל. אדם בעל זיכרון חזק אינו זוכר הכול מפני שהוא אינו שוכח דבר.

סמואל בקט: "פרוסט"

תרגומה המדויק של עידית שורר מגובה בתרגומיה של הלית ישורון למובאות הרבות משל פרוסט השזורות בטקסט, כמו גם בההדרה של ישורון ופרופ' אברהם עוז, אשר הצליחו, ברחבות דעתם, ליצור חגורה תרבותית מבארת המאפשרת התמודדות עם מסה גדושה זו.