צדו האחר של הדימוי

טוענים שלדימויים, בעיקר לתצלומים, למה שנראה, יש כוח השפעה מכריע; שתצלום אחד שקול לאלף מילים. אכן, יכולתו של התצלום לרתק היא עצומה ובכך נעוץ כוחו. קיים יחס ישיר בין כוחו של הדימוי למידה שהוא יכול לתעתע בנו ולהוליך לעיתים שולל. מצד אחר, דווקא דימויים הם המבטאים את האמת האינטימית שלנו דרך החלום, הם אלה המהווים עוד דרך להופעת הלא-מודע. ובכן, מהו צדו האחר של הדימוי, של מה שנראה? זו פעילות הדחף, מה שאִפשר לתחום את האובייקט בפסיכואנליזה ככזה הנוצר ומקבל את מעמדו עם אובדנו. יחסים אלה בין נראות לאי נראות מעוררים שאלות רבות – בספר זה מוצעים שני כיווני התייחסות מרכזיים לשאלות שהמימד הדמיוני מעורר.

כיוון אחד קשור למבט בכלל ולאופן שבו הוא הומשג בפסיכואנליזה על פי פרויד ולאקאן. פרויד לא בודד מפורשות את המבט כאובייקט לצד שאר האובייקטים שהציג (אוראלי, אנאלי ופאלי); לאקאן בודד את המבט והוסיפו לרשימת האובייקטים, לצד הקול והלא-כלום. ספרה של קלאודיה אידן מנסה לפרוש היבטים שונים הנוגעים למהותו של האובייקט מבט – המצויים כבר ביצירתו של פרויד ומובלטים על ידי לאקאן – אשר מבססים אותו כפרדיגמה לאופן היווצרות האובייקט.

הכיוון השני כולל נגיעה בחומר צילומי מתקופת מלחמת העולם השנייה, מתקופת השואה, וכן במקום שהמבט תופס בו. לצורך זה נבחרו כמה צלמים אשר מייצגים נקודות מבט שונות: צלמים גרמניים שפעלו במחלקת התעמולה הנאצית, צלם יהודי, ג'ורג' קדיש, שצילם בגטו קובנה, והצלמת לי מילר שהתלוותה אל כוחות בעלות הברית בפלישה לנורמנדי ובשחרור מחנות הריכוז.

קלאודיה אידן היא פסיכואנליטיקאית; חברה ב-Giep (החברה הישראלית של האסכולה הלאקאניאנית החדשה), ב- NLS(New Lacanian School), וב-AMP (Association Mondiale de Psychanalyse); מלמדת ברשת הלאקאניאנית וצלמת חובבת.