תיאוריה של האוונגרד

ספרו הקלאסי של פיטר בירגר אינו מבקש לתת מענה לשאלה הדיסציפלינרית איזו אמנות ניתן לאפיין כ"אוונגרד", אלא מתמקד בתופעה החברתית-היסטורית של אמנות האוונגרד. ייתכן מאוד שגם במאה ה-12 אנשים שרבטו על פיסות נייר נונסנס שעשוי היה למלא אחר כל דרישות הז'אנר הסוריאליסטי; אבל מרתקת העובדה שבמאה ה-20 שרבוטים כאלו אינם רק עשויים להיחשב כאמנות, אלא מהווים הלכה למעשה קאנון של תנועות אמנותיות מרכזיות ביותר – הם נתפסים באופן מסוים כבעלי משמעות, הם "אומרים" משהו. השאלה איך אפשר להבין יצירת אוונגרד אינה מעניינו של בירגר, תחת זאת הוא עוסק בשאלה מדוע בנקודה מסוימת בהיסטוריה של החברה האנושית הפכה דווקא עשייה מהסוג הזה לנושאת המובן באמנות. בירגר טוען שהתנועה האוונגרדיסטית אינה מבוססת על חלוציות אמנותית טכנית או סגנונית מסוימת, אלא על ניתוץ התפיסה המסורתית של משמעות ה"אמנות" עצמה ביחס למציאות החברתית בכללותה; המחשבה על אמנות האוונגרד מופנית על ידי מושאה – אמנות האוונגרד עצמה – להתבוננות מקיפה יותר על תופעת האמנות בחברה האנושית.
תיאוריה של האוונגרד (1974) – אשר נשען בין השאר על המשגת האסתטי אצל אדורנו – אינו הזמנה לדיון תיאורטי בתופעת האוונגרד, אלא הזמנה לדיון באפשרות לנסח תיאוריה של האוונגרד. תנועות האוונגרד נבחנות כאן כהתרחשות היסטורית המאפשרת ביקורת של התיאוריה. ברמה הראשונית מדובר כמובן בתיאוריה אסתטית, אולם הדרמה המרכזית בספר טמונה בניסיון להשתלב בפרוגרמה רעיונית רחבה הרבה יותר. ניסיון זה הופך את תיאוריה של האוונגרד לאבן דרך לא רק בחקר תנועות האוונגרד ולא רק במחקר הספרותי או אפילו בתיאוריה האסתטית, אלא בהתפתחות התיאוריה עצמה במאה ה-20. הדיונים המתודיים הנרחבים שעורך בירגר אינם רק פרוטוקול טקסי על דרך ההקדמה ל"דבר עצמו"; הפרוטוקול הזה הוא תעודה של תקופה ושל מקום בתולדות המחשבה, המצויים כיום קצת אחרי ההיסטוריה וקצת לפני האקטואליה.
פיטר בירגר הוא חוקר ספרות גרמני המתמחה ברומניסטיקה. נולד בשנת 1936; ב-1967 כתב באוניברסיטת ארלנגן-נירנברג את עבודת ההביליטציה שלו, שזיכתה אותו ב-1970 בהסמכה לפרופסורה בגרמניה. זמן קצר לאחר מכן התמנה לפרופסור במחלקה לספרות של אוניברסיטת ברמן, שם כיהן עד לפרישתו בשנת 1998. תיאוריה של האוונגרד הוא ספרו הידוע והמתורגם ביותר.
לספר מצורפת הקדמה על פיטר בירגר מאת אלעד לפידות.