תלמה ולואיז

עם צאתו לאקרנים עורר תלמה ולואיז (1991) ויכוח ציבורי על פמיניזם, על אלימות ועל הייצוג הנשי בקולנוע. הסרט, שבוקר בזמנו בעיתונות על תמיכתו והצדקתו, כביכול, של שוד מזוין ורצח, היה להצלחה קופתית אדירה בקרב קהל הצופים, שהזדהה עם צמד הדמויות הראשיות – הנשים במנוסה. דמויות אלה גולמו באופן סוחף על ידי סוזן סרנדון וג'ינה דייוויס.
מסען של תלמה, עקרת הבית המדוכאת, וחברתה לואיז המלצרית הוא מסע של שחרור מהחברה הגברית הפטריארכלית. זהו "סרט דרך" של התפכחות לקראת מודעות עצמית, אשר במהלכו נאבקות הנשים בנורמות חברתיות באמצעים "גבריים".
מריטה סטרקן רואה ב "תלמה ולואיז" את אחד מאותם סרטים נדירים שמתמצתים את הפוליטיקה של תקופתם. היא דנה בהתייחסות המחודשת של הסרט לז'אנר "נרדפי החוק" – בהיפוך שהוא עורך בתפקודים מגדריים ובעיסוקו המורכב בקשר החברות בין נשים ובקשר בינן לאקדחים ולחוק. ההבחנות החודרות והבוחנות של הבמאי רידלי סקוט, התסריטאית קלי קורי, והשחקניות דייוויס וסרנדון, נפרשות בניתוח האספקטים ההפקתיים של הסרט ובדיון בפולמוס הציבורי שהסרט עורר. זהו ניתוח מעמיק ומשכנע של אחד מציוני הדרך המרכזיים של הקולנוע האמריקאי העכשווי, אך גם בבחינת פתיחת צוהר יעיל ובהיר אל לב לבו של השיח הפמיניסטי של שנות ה-90 על מגוון המחלוקות התיאורטיות המקופלות בשיח המעשי, היומיומי והחתרני הזה.

מריטה סטרקן הנה מרצה בבית הספר לתקשורת "אננברג", באוניברסיטת דרום-קליפורניה. כתבה את הספר "זיכרונות מסוכסכים: מלחמת ויאטנם, מגפת האיידס והפוליטיקות של הזיכרון"; בשיתוף עם ליזה קרטרייט כתבה את "דרכי התבוננות: הקדמה לתרבות הויזואלית".